אם נתתי רק 5 כוכבים ולא יותר - זו אשמת הכוכבים בלבד.

התחלתי אתמול בערב וסיימתי אותו היום בצהריים. תנו לי להסביר לכם אותו בציטוט מתוך הספר עצמו:
"לפעמים את קוראת ספר, והוא ממלא אותך בדחף משיחי ואת משוכנעת שעולמנו ההרוס לא יצליח להשתקם אלא אם כן כל בני האנוש כולם יקראו את הספר הזה. אבל לפעמים את קוראת ספרים כמו מכאוב מלכותי, שאי אפשר לספר עליהם לאנשים כי הם כל כך מיוחדים, ונדירים, ושלך, שהרעיון לפרסם בציבור עד כמה את אוהבת אותם נראה לך כמו בגידה."
או בציטוט נוסף:
"בזמן שקרא, התאהבתי כמו שנרדמים: בהתחלה לאט ואז בבת אחת."
קשה להסביר עד כמה מכושפת את יכולה להיות תחת השפעה של ספר שאת קוראת כרגע או שסיימת לא מזמן; איך את מסוגלת לבכות ולתת אגרופים לשולחן ועדיין לאהוב את היצירה הזאת עמוקות ולהרגיש אסירת תודה עליה וגם, לא יודעת, להרגיש שנהנית. גם בשלב שייללת ללא שליטה. כי קריאה של ספר טוב היא יותר מתחביב מהנה, יותר מסתם הרגשה טובה או כיפית – היא גם נותנת משמעות. היא... לא יודעת, חיונית.
כן, זאת המילה, בתכלס. חיונית.
חשבתי על זה כשהייתי בדרך לעבודה עם הספר ביד, ונשאר לי רק פרק האחרון להגניב שם. השיער שלי היה פרוע ולא בחרתי בגדים היטב כי ניסיתי לנצל כל דקה בבית בשביל לקרוא, ופתאום, לא יודעת. אהבתי שאני כזאת. זו הרגישה לי סיבה ממש טובה וממש מגניבה להיות מוזנחת היום, ואהבתי את עצמי בכל ליבי על כך שהספר הזה יכול להיות יותר חשוב לי מאיך שאני נראית היום.
שחזרתי כל מיני קטעים, אלה ששברו לי את הלב, אלה שהקסימו אותי, אלה שסתם גרמו לי לחייך בשעשוע. ניסיתי לדמיין את החיים של חולה סופנית, שנים על שנים, והרהרתי בטראגיות של החיים של כל הגיבורים בספר, והשפיות הלא נתפסת שלהם, הצורה שהם מצליחים עדיין להרגיש רגשות נוספים והכל ומסוגלים לצחוק לגמרי ולהיות שמחים לגמרי ולהתבאס מדברים מחורבנים אחרים שלא קשורים לסופניות שלהם. הנושא האחרון גרם למחשבות של לנדוד לצורת הכתיבה המבריקה של גרין. הספר די התגלגל לי במוח בדרך לעבודה, וצף לי משפט, כביכול ציטוט מספר אחר, הייזל ואוגאסטוס לא הפסיקו להזכיר אותו לעצמם ואחד לשני:
"העולם הוא לא מפעל להגשמת משאלות."

הספר הזה נותן משמעות חדשה לכוח סבל, כוח הסבל האמיתי - זה שחיים איתו את החיים במלואם, זה שמאפיין את מי שמתעקש להיות מאושר ולהתאהב גם תחת נטל הסופניות.
הוא ללא עוררין, אכן מרחיב את הלב ומכווץ אותו בעת ובעונה אחת.

היום הכי גרוע שלי היה לפני כמעט שנה, בקירוב לראש השנה. אני זוכרת שאספו אותנו, את הכיתה, אחרי הרצאה כלשהי, והודיעו לנו על פטירת תלמיד מהשיכבה שלנו מסרטן. השכבה שבה אני לומדת היא שיכבה גדולה, שמכילה 15 כיתות וכ-500 תלמידים, ככה שמן הסתם, לא הכרתי אותו, אבל ידעתי מי הוא. הוא היה חבר של מישהי שהכרתי ותלמיד די מוכר ומקובל בשיכבה שלמד בכיתה שמול שלי, וראיתי אותו כשחגגו לו יום הולדת בכיתה שלו ותלו לו שלט על הדלת והביאו לו עוגה. אז נכון שלא הכרנו, אפילו לא יחסים של 'שלום שלום', ואפילו לא ידעתי שהוא חולה סרטן, אבל בכל זאת, כשאמרו לנו את זה, וראיתי שני פרצופים שהכירו אותו ואני אותם מתעקלים בבכי, לא יכולתי שלא ללכת משם בתחושה נוראה- ובסופו של דבר, כן לפרוץ בבכי. בשלב הזה לפחות, הרגשתי די צבועה, אבל לא ממש שלטתי בעצמי. כי כן יכולתי לזכור את הפנים שלו כשהוא עובר במסדרון ואת החבורה שאיתה היה תמיד מסתובב, וכן חשבתי על כמה שזה נורא, אבל בעיקר בכיתי בגלל מה שהלך סביבי. עשרות תלמידים שהכירו אותו, שהיו איתו בצופים, חברים שלו- וכולם בוכים. ולא סתם בכי- התייפחות- אנשים שאני מכירה בכו בצורה היסטרית ומעוררת יאוש. תלמידים משכבות אחרות או מהשיכבה שלנו שהצליחו להישאר רגועים, עברו בין האנשים הבוכים וחילקו להם כוסות מים. בסופו של דבר, אחרי מלא דמעות, בעיקר לא שלי, שיחררו את כל השיכבה שלנו מוקדם הביתה- חברים שלו הלכו לשבט שלו שהיה קרוב לבית הספר, אחרים הלכו לנחם את החברה שלו, ואני הלכתי הביתה עם עוד כמה בנות. למה זה היה היום הכי גרוע שלי. אנשים הרבה יותר קרובים אלי מאותו אדם נפטרו והלכו לעולמם. למה המוות הזה השפיע עלי בצורה כזאת? נכון, זה לא היה הוגן בשום צורה. אבל עדיין. ניסיתי לשתף כמה חברים מכאן במה שעבר עלי באותו היום, אבל הם לא ממש הבינו (ברצינות, אני אוהבת אתכם והכל, אבל יכלתם להיות קצת יותר תומכים) למה כל כך אכפת לי, כי הרי לא הכרתי אותו. וזאת הצרה- אי אפשר שלא לטבוע כל כולך באבל ההמוני הזה, שבאותם רגעים, רק הוא כל מה שסובב אותך.