מקורי, סוחף, יצירתי ומקסים.

סיפורן של דמויות מאד לא שגרתיות עם סיפורי חיים מעניינים, כאשר במרכזן עומדת דמות של ילד שהופך לנער אשר חוזה חזיון שבו העולם יישמד כליל כשיגיע לגיל 29 בערך. פעולותיו ומחשבותיו מושפעות מחזיון זה ומעניין לראות אילו בחירות הוא בוחר כשמנחים אותו הפחד מצד אחד וההבנה כי הזמן קצוב מצד שני.

הכתיבה מצויינת ומקורית,לפעמים בגוף ראשון, לפעמים בגוף שלישי(אלוהים?, מלאכים שומרים?), הדמויות מעניינות ולא שגרתיות, הסיפור מקסים ומרגש מאד.

ציטטות נבחרות, (למרות שיש המון, כל הספר שווה ציטוט).

ילד -

"אך הבדיקות האלה אינן מגלות שום דבר, מפני שטרם הומצאה בדיקה שביכולתה לגלות שאתה סובל מאימה עמוקה שנגרמת בעקבות ידיעת הקץ המאיים להכרית את היקום כולו..."
(עמ' 55)

נער -

"תמונות צצות ומתפוגגות בסדר שהוא פחות או יותר כרונולוגי, מהזיכרון הראשון שלא ידעת שיש לך - שבו אתה מוצמד אל חזהו של אביך בידי זרוע הבטון האיתנה שלו בעת שהוא מחזק את אחיזתו בישבנך המחותל - ועד ליום שבו חזרת הביתה אחרי שאיימי אמרה לך שהכול נגמר בינכם. כל סצנה צבועה בצבע שמתקשר אל הרגש שהסצנה הזו מעוררת: אדומים לכעס ולבושה, לעיתים נדירות צהובים לשמחה, לבנים לדרגות משתנות של אדישות, וכחולים לצער. בעת שאתה צופה בזה מתברר לך שהכחול הוא הצבע המרכזי בחייך, כמעט הווה בכול, ומופיע לעיתים קרובות כל כך שהוא הופך צהובים לירוקים, אדומים לסגולים וכך הלאה."
(עמ' 171)

בוגר -

"בכל החיים שלי אף פעם לא היתה לשום דבר משמעות. האבדון תמיד ארב לי מעבר לפינה, אז איזה טעם היה לי, נגיד, לנסות להגיע לנבחרת הכדורסל של בית הספר, או לפתוח חיסכון לפנסיה, או להוליד ילדים, או כל שאר הדברים שאנשים רגילים לעשות? שום טעם. לשום דבר. נסה לדמיין איך זה לחיות ככה....

" אין צורך לציין שזה העלה אצלי כל מני שאלות פילוסופיות כבדות. שום דבר לא היה חשוב. היה זמן שהתחלתי קצת להשתגע. חשבתי על דברים די נוראיים, אני מוכרח להגיד.
אה כן. למשל להפציץ בניין ממשלתי...."
(עמ' 229)

הכתיבה שנונה ויש בה לא מעט הומור למרות שאני באופן אישי בחרתי לצטט את המשפטים הרציניים יותר בספר שנגעו בי יותר.

כל הסיפור מעורר מחשבה - הסוף נמצא מעל ראשו של כל אחד מאיתנו (יש לי אימרה - הסוף לא יהיה טוב:) אך אנו לא חושבים על זה ביומיום, למעשה אנו מדחיקים עובדה זו לגמרי. וגיבור הספר עוד במצב טוב - אנו אפילו לא יודעים אם נגיע לגיל 29...

מומלץ מאד מאד!!!

חילוקי דעות עם עצמי. זה מה שהרגשתי בסיומו של הספר הזה. כאילו פיצול האישיות הקטן שהשתלט על יאיר לפיד בשבתו כטומי לפיד, החליק החוצה מבין דפי הספר ונכנס גם אלי.

מצד אחד, בניגוד למה שכתבו אחרים, לא הצלחתי אפילו לרגע לשכוח שהכותב הוא יאיר לפיד. אותם שטיקים ואותו סגנון מוכר מטוריו בעיתון: הפאנצ' הקטן החצי מצחיק-חצי מרגש בסיומה של כל פסקה, ציטוטי ה"זה וזה אמר פעם כך וכך" המפורסמים שלו, הרגשנות העדינה והמתקתקה שעוטפת את משפטיו. הרגשתי גם קצת חוסר הקפדה בעריכה בספר הזה. פסקאות לא מושלמות. כאילו אצה למישהו הדרך להוציאו לאור.
מצד שני, תנסו אתם להיכנס לראש של אבא שלכם ולכתוב מבעד לעיניו על עצמכם, על אמא שלכם, על הילדים שלכם... מדובר בניסיון מרתק ומקורי, שמבחינה רגשית ופסיכולוגית נראה לי לא פשוט בכלל. אלמנט שמוסיף רובד נוסף של עניין לביוגרפיה הזו.

מצד אחד, הספר זורם וקל לקריאה, נבלע בתוך כמה שעות ולא משאיר בפה טעם של ספרות גדולה. מצד שני, סיימתי אותו כבר לפני שבוע וחצי ועד עכשיו לא הצלחתי להוציא מתחת ידיי סקירה ראויה שתייצג נאמנה את דעתי עליו. גם עכשיו לא.

מצד אחד הרגשתי שיש משהו יומרני, אפילו קצת מגלומני, באופן שבו דמותו של טומי לפיד מצטיירת ועולה מהספר הזה, כביכול בעיני עצמו, אבל בעצם בעיני בנו-מעריצו. "אינני סובל מצניעות מופרזת" הן המילים הראשונות ששם יאיר לפיד בפיו של אביו ומילים מדויקות יותר כנראה מעולם לא נכתבו. "תמיד ידעתי שהוא חשוב, אבל רק עכשיו אני קולטת שלא הבנתי עד כמה" אומרת אשתו בהלוויתו, והתעורר בי הרצון לבוא ולהגיד להם: "טוב, בואו לא נגזים, חבר'ה. הוא היה כולה שר משפטים באיזו מדינה קטנה... ".
מצד שני, לא יכולתי שלא להתרשם מאישיותו החזקה, ומהדרך הארוכה שעבר, מילדותו הקשה באירופה הכבושה, עד שהגיע להיות שר בממשלת ישראל. זה הביא אותי לחשוב על ההבדל הזה, המולד כנראה, בין האנשים הקטנים והפשוטים, כמוני למשל, הקמים כל בקר לעבודתם, מחתימים שעון וחוזרים הביתה לילדים ולכביסה, ובין אותם אלו שיש להם קצת יותר כישרון, קצת יותר אומץ, או אולי פשוט יותר חוצפה, והחיים שלהם נראים פחות כמו קו אוטובוס מנומנם, ויותר כמו רכבת הרים מרגשת. יש לי חשד שכולנו, בסתר ליבנו, מאמינים עד גיל מסוים (מי יותר, מי פחות...) שאנחנו מיוחדים ונועדנו לגדולות, אבל רובנו, בסופו של דבר, מוצאים את עצמנו מובלים על ידי ההזדמנויות שנקרות על דרכנו, ובשלב כלשהו, עולים על מסלול צר כלשהו, שהחיים ייעדו לנו. אצל אנשים כמו טומי לפיד, זה פשוט עובד אחרת. הם לא מפסיקים לנסות.