איזו ילדות נוראית, מפחידה, מדהימה, מעוררת השראה, מזעזעת ומרגשת הייתה לג'אנט וולס ולאחיה!

לספר "טירת הזכוכית" הגעתי לאחר ששמעתי וקראתי עליו לא מעט. בדרך כלל במקרים כאלה הספר עצמו מאכזב והידע המוקדם הרב פוגע בראשוניות הקריאה, אך לא במקרה זה. סיפורה האישי של וולס ערער וטילטל אותי באופן בלתי צפוי. הוא גרם לי להעמת עם הקונספציות והדעות הקדומות שלי לגבי הורות ומשפחתיות, ולמרות כל מאמצי לא הצלחתי לגנות ולצמצם את הורי המחברת לכדי הורים מזניחים, מכורים ובלתי תפקודיים כפי שרציתי כל כך לעשות.

כידוע לכם, אנו, בני האדם, חושבים בתבניות ואוהבים לתייג. ספרות טובה, אולי אפילו גדולה, היא זו שיכולה לנפץ את התבניות. הקריאה בספר הביאה אותי לדיסונאנס כמעט בלתי נסבל מבחינתי. אהבתי ושנאתי את ההורים המתוארים בספר כמעט במידה שווה. אין ספק שהילדים עברו חוויות קשות ומפחידות שאף ילד אינו צריך לעבור, במיוחד אם יש אפשרות אחרת. אך עדיין הרגע בו האב מוציא את הילדים החוצה בליל כוכבים ונותן לכל ילד לבחור כוכב לעצמו כמתנת יום הולדת הוא אחד הרגעים היפים, המשמעותיים והמרגשים הזכורים לי אי פעם שקראתי על הורות. וכך הוא נחווה גם ע"י המחברת עצמה.

גם האם הגחמנית והמפונקת שאומרת בהתרסה "אני אמנית, למה אני צריכה לעבוד ולעשות מה שאני לא רוצה" עוררה בי הזדהות משונה וכמעט מפחידה. למה באמת היא צריכה לעשות מה שהיא לא רוצה. למה להתפשר, הרי חיים רק פעם אחת? למה להעביר וללמד את הילדים מסר של פשרה, שיגרה, של "צריך" ו"חייבים"? האם זו הורות נכונה? הורות שמחנכת לקונפורמיזם, לריצה אחרי הישגים וערכים חומריים ל"מה יגידו השכנים"? האם בית שיש בו הכול, שיש בו "אוכל על השולחן" מדי יום הוא בהכרח בית חם, אוהב, מפתח, יצירתי, ערכי ותומך? האם הדברים בהכרח סותרים? או לא, ואולי דווקא כן, כי מירוץ העכברים גם הוא גובה את מחירו, והמחיר יקר. אהבתי את האמת של ההורים. את האותנטיות וההליכה עד הסוף עם מה שאתה מאמין בו. את חוסר הרצון להתפשר בעולם שרובו כזב ופשרה.אהבתי את הרדיפה אחר החלום, החלום על טירת הזכוכית הבלתי אפשרית. הספר גרם לי לחשוב על הערך של חיים עם חלום. ערך שכמעט לא קיים בבתים ובמשפחות ה"נורמליים", המוכרים לי לפחות, שחלומם מסתכם לרוב בתשלום המשכנתא ובנופש משפחתי ביוון.

בדומה ל"צריך לדבר על קווין" המופתי, אהבתי את הספר מאוד כי הוא שינה משהו בתפיסת עולמי, הכריח אותי לחשוב ולהרגיש והזיז אותי קצת מהמקום הבטוח והמוכר של מה נכון ומה לא נכון. ועל כך תודתי העמוקה למחברת והמלצתי החמה לחבריי וחברותיי בסימניה.

נב אהבתי מאוד גם את עיצוב העטיפה. התמונה של הילדה בתחפושת הפיה הספק קופצת, ספק מרחפת מעל גרוטאת המכונית הישנה משקפת יפה את רוח הספר, את תחושת הריחוף והניסיון לדלג מעל המציאות וקשייה.

ציפיתי ליותר מספר שהיה אמור להיות יצירת המופת של צ'רלס דיקנס.
אפילו לא הצלחתי להכריח את עצמי להגיע עד חצי הספר. בחיי שאני לא מבינה איך הסופר הצליח למרוח את כל העלילה על כל כך הרבה עמודים.
הדבר שהכי עצבן אותי בספר הוא ההפרדה המוחלטת בין הטוב ולרע-
אוליבר טוויסט הוא סמל הטוב והטוהר בעולם שמחשבותיו תמיד טובות וטהורות והוא תמיד חושב על אחרים לפני על עצמו ובלה בלה בלה...
עם כל זה, אני לא מופתעת שהתחלתי לשנוא את הדמות הזאת אחרי שלושה פרקים. לא כך יוצרים דמות טובה.
והדמויות הרעות- עוד יותר גרוע. כל דבר שהן עושות או חושבות הוא רע לחלוטין. אין בהם אפילו צל אחד של משהו טוב. כל דבר ודבר בהם הוא מרושע- שלא להזכיר את העובדה שהאנטיגוניסט הראשי (פייגן?) תואר לאורך כל הספר כ"היהודי".
מה שנראה די אירוני לאור העובדה שהספר אמור להיות נאור ולשקף את הדעה הזו לאורכו כשהאנטישמיות שם היא כל כך ברורה.
ויתרתי על לגמור את הספר הזה. אני אף פעם לא עשיתי את זה קודם, אבל זה באמת פשוט יותר מדי.