“אהבה, כסיפור שאנו מספרים לעצמנו

את יהורם (שם בדוי), הכרתי לפני שנים רבות. הוא היה יזם פורץ דרך, בסוג מסוים של ספורט אתגרי מלהיב, אותו הוא יבא מחו"ל. אהבתי אותו, לא רק בגלל החדשנות וההתלהבות שלו, אלא גם בגלל היושרה ועדינותו, שכבר באותה תקופה נחשבו לנדירות במחזותינו.

יום אחד, כשפגשתי אותו, פניו היו נפולות ואפורות, משום שרעייתו אהבת חייו, התוודתה בפניו, שהיא נמשכת לבנות מינה, באופן שהיא מבקשת לעזוב אותו ואת הבית מיד, ולצאת לדרך חדשה. מאז הוא הלך ודעך. התחום הייחודי בו הוא עסק, הפך לנחלתם של אחרים, שקידמו את הרעיון שיזם, והפכו אותו לחלק משמעותי מהנוף והתרבות הישראלית.

הסיפור חרוט בזיכרוני בבהירות, כהמחשה להפכפכות החיים, היום אתה אוהב וחושב שאתה גם נאהב ומחר בבוקר את עלול לקום ולגלות, שאהבת חייך, שאמנתה בה בכל ליבך, התגלתה כמקסם שווא, וכעת נחשפת לכאב ולעלבון האין סופיים.

כך הרגשתי והתחבטתי ביני לבין עצמי עוד שעות רבות, לאחר שסיימתי את קראת סיפרה המופלא של תמי בצלאלי, תישארי המספר על דליה, גיבורת העלילה המחליטה לעזוב את ביתה.

דליה, כבר לא צעירה, לא מזמן היא עברה את שנות החמישים שלה, נשואה בפעם שנייה, אם לשלושה, ובאחרונה היא נכנסה להגדרה המשמעותית, סבתא חדשה. מה אנחנו כבר יכולים לצפות ממנה?

דליה, מפתיע בשיטוטיה ברשת החברתית, שם הכירה את מירהג'י, היכרות שתשנה את חייה, ותחשוף אותה לאהבה לאישה שמעולם לא חוותה. האם זה אירוע משברי אופייני לגיל המעבר, או האמת שנדרשו לה שנים בכדי להבקיע מההדחקה והעמדת הפנים, או האם זאת התעלות, מעל לתפקיד המסורתי הממלאות נשים לא מעטות, בצורך שלהן לרצות את האחר, תפקיד המתבטא במילה, תישארי, כשם הספר שהופך למהות לנשים המבקשות להיות בסדר, עם כולם, אך לא עם עצמן.
]
עברה של דליה, מתפענח בהדרגה וברמזים, התפענחות המעניקה משמעות להתמודדות שלה עם חייה בהווה. היא מצהירה על אהבתה הנוכחית, אתה היא חייה בזוגיות. מה שגורם לה לעלות את שאלת חייה באומץ לב, "אולי לא אהבתי בכלל." ביתה הטיחה לעברה, "אז עכשיו את לסבית... היא תהייה בעיני זאת שלקחה ממני את אימה שלי." כל ניסיון להתרת הסיבוך הקודם, מחולל סיבוך חדש.

מהו בית? שואלת בצלאלי הציירת, המעמידה שאלה זאת באמצעות איור מופלא בכריכת סיפרה, בו ערמת בתים מוטלאים האחד אל גבי השני. את השאלה הזאת מחדדת בצלאלי, באמצעות טקסטים מופלאים בספרה: " אני בחרתי להטליא שתי משפחות מפורקות למשפחה חדשה." דליה הציירת, מציירת סדרת ציורים, אותם היא מכנה: "הבתים שעוזבים."

יש בספר ההזה גילויי ארוטיות ואהבה רגישה, של אישה בגיל מתקדם "וגופה הרך הוא נוף שזורם אל מרחב לא נגמר... המיניות שלה אפופה עצב תהומי."

זהו ספר מופלא, על החיים, האכזבות והכישלונות, ועל שאלה ענקית, האם ניתן לתקן חיים, לאחר שחלפו מחציתם, והאם קיים תיקון, או רק השלמה עם האמת, ועם העובדה שמעולם לא נוכל לתקן מבלי לשלם עבור ניסיון זה מחירים כואבים, ומה שנותר, הוא להשלים ולהתפייס עם הכישלונות ומכאובי מורכבות החיים?”

“באחת העבודות שלי היה עובד שמהרגע שהכרנו אמרתי לו "אתה בית בשבילי ", הכוונה במילה הגדולה הזו "בית" הוא לומר שנחמד להרגיש בנוח לידו. כמו בן משפחה , כמו בבית , במשפחה המרכיב העיקרי הוא הנוחות להיות ביחד באהבה. ההרגשה שאף אחד לא יפגע או ינסה להכשיל אותנו במילים. יש אמון בבית, יש הרגשה שאתה מגיע לא רק לאזור הנוחות אלא גם לאזור שאתה שולט בו, מוגן ועטוף. כל הספר דליה הגיבורה נואשות מחפשת את הבית שלה. לא הבית הפיזי אלא יותר הבית הפנימי, ההיכל שאנו בונים בתוכנו. שהוא טהור ואמיתי ותואם את המחשבות שלנו. ואם הכל בסנכרון אז גם החיים שלנו הופכים למלאים רגועים ושלמים.

זהו ספר ביכורים של תמי בצלאלי. נשמע בהתחלה קיטשי אבל הוא לא. אני אוהבת לתת צ'אנס לסופרים ישראלים למרות שחלק גדול מהפעמים אני מתאכזבת, אבל אפשר לומר זאת על כל דבר חדש שאנו פוגשים בדרכנו. אם היינו הולכים רק על דברים שהם "כוס התה" שלנו לא היינו מתנסים בדברים חדשים. אני שמחה שהעזתי לקחת את הספר "על עיוור" מאיזה מדף באיזה האנגר עמוס ספרים לעייפה ומלא אנשים עומדים במעברים בתנוחה שאנו כבר מתורגלים אליה כשאנו בוחנים ספר לפי פרמטרים שקבענו לנו. כל מקום קטן או גדול שמאגד אלפי ספרים ומעלה חיוך על כל כך הרבה אנשים הוא מקום טוב בשבילי לשהות בו.

הספר הרגיש כל כך שכולו מתחילתו ועד סופו מדבר על יחסים באמת עשה לי פרפרים בלב. אי אפשר כשקוראים ספר כזה לא לבחון את חייך שלך ביחד עם הגיבורה והעלילה. אי אפשר להישאר אדישים לרגע כשהיא מספרת על דיכאון אחרי לידה ובהייה אין סופית בתנור דולק כשילדים מסתובבים בבית ותוהים ובוהים באמא. או איפה האבא נמצא כשכל זה קורה? איך האדם הכי קרוב אליך כבר לא שם לב מה קורה אתך.

אצל דליה הגיבורה שלנו עוברים השנים ואחרי זמן מה מתחילים לקחת אחד את השני כמובן מאליו וזה קורה בפתאומיות ואז נבהלים. האם לתחזק זוגיות או לנפץ את מה שכבר שבור. הספר עמוס בלבטים אמתיים שכולנו חווים יום יום בזוגיות . החיפוש העצמי, יחסים עם עצמנו ושאלות נוקבות באמת בתוך תא משפחתי. מה הזוגיות עושה לנו, האם מפרה אותנו או מעכבת אותנו. האם אנחנו מאבדים את עצמנו כשהופכים להורים..
דליה הגיבורה עוברת שלב שלב ובוחנת את השתיקות, הכעס בבטן, החופש שהיא לוקחת לעצמה . הנישואין הראשונים כשהוא שיקר ובגד. הנישואין השניים שגם שם משהו לא ממש צלח. עד שהגיעה הביתה כשהתאהבה באישה. ההבנה הגדולה מה טוב לנו, מה להשאיר בחיים ומה לשנות דורש מעבר להבנה אומץ לשנות, הכי חשוב איך לצאת מהאוטומט שלנו ומדי פעם לשנות הילוכים.

בדיוק קראתי ראיון עם דן אריאלי אתמול איפה שהוא, הוא טען שאם אנחנו הולכים למקום שאנחנו חושבים שהוא הכי מתאים לנו כי אנחנו רגילים אליו והוא נוח אנחנו לא נגיע לאזורים ששם אנחנו נלמד הכי הרבה ונשתנה.

דליה בנתה בתים ועזבה אותם, הקימה משפחה ועזבה פעמיים כי המקום לא היה לה מדויק והיה לה אומץ לחשוב על עצמה פעם אחת . לעשות מה טוב בשבילה. והיא התאהבה וגילתה על עצמה בגיל 56 שהיא סוף סוף בבית. היא איבדה המון בשביל למצוא הון. והדרך על לשם כבר תקראו לבד.

והספר מלא הרהורים ונפל עלי בדיוק לפני יום כיפור כשעושים חשבון נפש מה ומי ולמה,הוא בא לי בזמן.

גמר חתימה טובה וצום קל לצמים.”

“סיפור אמיץ על אישה, סבתא, שבגיל חמישים פלוס היא מבינה שהיא אוהבת נשים ומחליטה ללכת על זה.
הספר מורכב מפרקים קצרים, כל אחד מתקופה אחרת, שילוב של עבר והווה.
בהתחלה המעברים בין התקופות הקשה עלי את הקריאה אבל ככל שהתקדמתי והכרתי את הדמויות, נשאבתי לסיפור ונהניתי מאד. סיפור מקסים על אהבה חזקה, ממליצה בחום!

דליה נשואה עשרים שנה לדניאל ואלו נישואים שניים שלה. יש לה שלושה ילדים.
יום אחד היא נכנסת לאינטרנט לאתר קפה דה מארקר ומכירה שם אישה, גם היא כבר סבתא לנכדים. הן מחליטות להיפגש ומאותו הרגע דליה מרגישה שהיא הגיעה הביתה. דליה מבינה שזה הרגע לו חיכתה כל חייה, זוהי האהבה האמיתית שלה ציפתה, אהבה שתשנה את חייה.
דליה מחליטה לעזוב את בעלה ומפתיעה אותו ואת כל המשפחה המורחבת שלה שמנסים להוכיח לה שהאהבה הזאת היא זמנית ומקומה עם בעלה ומשפחתה.
דליה לא מוותרת והולכת עם האמת שלה. האהבה פורחת אבל אז קורה לה אסון. בת הזוג שלה תומכת בה בצורה ראויה להערכה, היא אישה פתוחה, שלא מתביישת במי שהיא ויש לה גישה מאד אופטימית לחיים.

הספר מורכב מאירועים שונים בחייה של דליה: הנישואים הראשונים, הנישואים השניים, היחסים עם ילדיה, היחסים עם הוריה, הזוגיות עם מירהג'י ופרטים על אמנות הציור שבה היא עוסקת (שלזה פחות התחברתי).
בספר יש פרקים מרגשים מאד בנושאים של יחסי הורים וילדים, מיניות, הורות, זוגיות, חברות, התמודדות עם רגשות אשם והחשיבות של לדעת לסלוח כדי להשתחרר.

הסופרת תמי בצלאלי, בת 63, היא ציירת, פסלת ומאיירת. גידלה שלושה ילדים. התחתנה והתגרשה פעמיים ואז התחתנה בשלישית – הפעם עם אישה. (מגב הספר).

תמי, אני מעריצה אותך! ממליצה בחום על הספר!”

“באה מאהבה – על “תישארי” ספרה הראשון של הציירת תמי בצלאלי שמציירת במילים סיפור של אהבה

יש לי חברה טובה שאוהבת לצלם ולקרוא, יוכי. אנחנו מחליפות בינינו ספרים כבר שנים. כשיוכי אומרת לי לקרוא ספר אני מקשיבה לה. ויוכי הייתה חד משמעית שאת הספר הזה “תישארי” אני חייבת לקרוא. אני כל כך שמחה שהקשבתי לה. לא רק שהתאהבתי בספר אלא שלא הצלחתי אחריו לקרוא ספר אחר וחזרתי אליו שוב.

שם הספר תישארי נשמע לי כזעקה, ועל הציור שעל העטיפה לא יכולתי להפסיק להסתכל. עברו עליי ימים לא קלים והידיעה שהספר מחכה לי בסוף היום ניחמה אותי. התעטפתי בין מילותיו כמו בשמיכה.

אז מה יש בו בספר תישארי מאת תמי בצלאל שגרם לי לא לרצות להתנתק ממנו ולחזור אליו?

קודם כל יש בו כנות. כקוראת אני מבקשת קודם כל להאמין למספר, להרגיש שהלב שלו מונח בין דפי הספר ושיש בו אמת רגשית. כשדליה (שהיא בעצם המספרת תמי בצלאלי) מחליטה לאחר שלוש שנים של דיכאון אחרי לידה שהיא זקוקה לטיפול, היא מגיעה למטפלת שבהתחלה נראית לה צעירה ועדינה מדי בשבילה, והיא גם מתקשה לתת אמון במי שמכבסת את הסניקרס הלבנות שלה. אך משהו בכל זאת עובד ביניהן ודליה מציירת ומביאה לפסיכולוגית שלה כמנחה חלומות ומחשבות.

הפסיכולוגית מצדה “אספה אותם, אחד לאחד, בתוך תיקייה מקרטון, ושמרה לי עליהם…. היא הקשיבה. היא שמרה על הציורים… לאט לאט יצאתי מהבור האפל” מספרת לנו דליה. דרך המבט המתפעם שלה היא הבינה שהיא יודעת לצייר. “מהמבטים המשתאים של הפסיכולוגית בכל פעם שהבאתי אליה רישום הבנתי שאני מתקיימת רק בגלל שהיא רואה אותי, ושאני זקוקה למבט שלה כמו לאוויר“.

לפעמים מספיק רק אדם אחד שיראה. דליה הבינה את הכוח שיש בציורים שלה. “הידיעה הזאת, שאני יכולה להמציא הכול ולרשום הכול, שינתה את חיי. ממנה שאבתי את כל הכוח שהייתי צריכה כדי לקום ולהתגייס מחדש לחיים.”

יש כל כך הרבה סיפורים ועלילות בספר וכמובן שהעלילה העיקרית היא מסע הגילוי של דליה את עצמה וסיפור אהבתה עם מירהג’י שרואה אותה באמת בפעם הראשונה, ובזכות המבט הזה גם דליה מגלה את עצמה. כשלמדתי תסריטאות דיברנו הרבה על עלילה ראשית ועלילות משניות, ושמתי לב שלפעמים הכותב “מחביא” בעלילה המשנית את מה שהוא רוצה באמת להגיד.

הספר הבנוי מפרקים קצרים, מעין הצצה לתודעה של דליה, יש הרבה סיפורים קצרים שמתחברים, המון תמונות וסערות. אחת התמונות הראשונות והחוזרות על עצמן היא הדרמה המתחוללת בגינתה של הדירה ברחוב בעל השם הסמלי “מעלות הלב” ברחובות. זהו בית ילדותה של מירה ג’י אליו עברה משפחתה מהקיבוץ “הקופסה השחורה” של ילדותה של מירה.

בגינה מתרחש מאבק בין הטוב לרע בין החלבלוב הרעיל והאספרגוס הארסי לחרוב. יש גם מאבקי שכנים, הסיוטים של מירה מילדותה בקיבוץ ו”האישה” האחרת של אביה שגרה ברחוב הסמוך כל אלה מאיימים על שלוותן. המון ורדים גם יש בספר ושמתי לב שהכותרת באנגלית היא אכן בתרגום חופשי “החיים הם ורד”. הטבע סוער ומבטא את הסערות העוברות על דליה.

הספר אולי גם בגלל הפרעת הקשב של המחברת והגיבורה (הוא נפתח בביקור משעשע אצל הפסיכיאטר ממנו היא מבקשת ריטלין), בנוי מתמונות קצרות, פרקים קצרצרים שכמו בפסיפס משתלבים לבסוף לתמונה שלמה.

מה שנגע ללבי אולי יותר מכל הוא מתן בנה הבכור של דליה שכשנולד נולד איתו צלו של המוות והיה כרוך בו כל חייו. הבנתי את כאבה של דליה וגם את הבנתה שאולי זה היה בלתי נמנע. עמיחי בעלה הראשון מרגיש רגשות אשמה על כך שאולי ניתן היה להציל את מתן כמו בפעמים הקודמות. מתן מבחינתו לקח כדורים רק כי רצה לישון, ונוח לו לחשוב שהמוות קרה בטעות. דליה אינה מסתתרת מהאמת. היא מאמינה שמתן בחר למות. ואני מאמינה לה.

יש גם המון בתים ועניינים עם בתים בספר, החל מציור הכריכה הנפלא, הבית שדליה בונה עם דניאל בעלה השני ושבו לא תגור, ציורי הבתים שלה, הבית שבו מת אביה באנגליה והבית אליו היא עוברת עם מירהג’י ברחובות. אבל נראה שהבית האמיתי אותו מצאה דליה היא מירהג’י.

“בכל חיי לא מצאתי מקום כל כך מדויק כמו במיטה עם מירהג’י. להיות לצד גופה הרך, הארוך, החלק, היה כמו להיות בבית.”

גם ספר לפעמים הוא כמו בית, ואני מצאתי לי בית ונחמה בין דפי הספר הזה. תקראו את הספר היפה, העצוב, המצחיק והמנחם, הוא מורכב כמו החיים עצמם. כמו ורד בנוי מעלים, מצבעים, ממגע ומריחות. תקראו ואולי תמצאו בו נחמה, יופי ועושר כמוני.

מוזמנים לאתר שלי - שלומית ליקה, עורכת לשונית, עורכת תרגום, מקור ותוכן shlomitlica.co.il”