מה הסיכויים שאישה הנשואה בשנית מזה כעשרים שנה, אם לשלושה וסבתא טרייה, תתכתב באחד הימים ברשת חברתית באינטרנט עם אישה אחרת, בעצמה אם לילדים וסבתא לנכדים, ותבין בתוך זמן קצר שפגשה באהבת חייה? תלוי את מי שואלים. במקרה של דליה ומירהג'י זה נראה כמו הדבר הטבעי והסביר ביותר בעולם, ובעקבות כך דליה עוזבת את נישואיה ואת הבית שזה עתה גמרה לבנות עם בעלה, ועוברת באחת לעולם חד־מיני, עולם של נשים שאוהבות נשים. יש סביבה מי שחושבים שזאת אפיזודה, תמרון מסוכן של משבר שלושת־רבעי־החיים. יש שמנסים להסביר לה שבילבלה את היוצרות בין בעיה לפתרון, שהיא חיה בסרט. אבל דליה יודעת: היא הגיעה הביתה, סוף סוף. והאסון האישי הכבד שעמו עליה להתמודד זמן קצר אחר כך רק מעמיק בה את יסודות הידיעה הזאת.

תמי בצלאלי, 63, היא ציירת, פסלת ומאיירת. אוטודידקטית. הציגה כעשר תערוכות יחיד והשתתפה בכמה וכמה תערוכות קבוצתיות, עד שהחליטה שתם פרק הגלריות בחייה, ומאז היא מפזרת את עבודותיה ברחבי הרשת ומאיירת ספרים שנוגעים בלבה. גידלה שלושה ילדים, התחתנה והתגרשה פעמיים, ואז התחתנה בשלישית — הפעם עם אישה. לימדה ציור, איור ורישום קרוב לארבעים שנה במגוון מסגרות, מתוכן כשלושים שנה במוזיאון ישראל. כיום מלמדת רישום בבצלאל, במחלקה לאמנויות המסך. לתלמידיה היא בעיקר מראה שהם יודעים מספיק כדי לרשום הכול בעצמם.

שם הספר
הו מאמה
טל מחכה לרכבת