נסיעה צפויה לוויאט־נאם הביאה אותי לקרוא את האוטוביוגרפיה שכתב גנרל ואסטמורלנד, מפקד הכוחות האמריקניים במלחמת ויאט־נאם. ספרו הוא מסמך חריף, מאיר עיניים ומלא תובנות, הגם שהוא אפולוגטי, ובעיקר מתחמק מהודאה בתבוסה. במילים אחרות, לדבריו הניתוח הצליח, זה רק החולה שמת. 

"מפקד חייב לצפות מראש לא רק בעיות ומסעים אפשריים של האויב, אלא גם הזדמנויות. הוא חייב להיות מוכן לנצל תבוסת האויב, כדי להגביר את ההצלחה

ספר מעניין מהמקור החשוב ביותר למלחמת וויטנאם - מפקד הכוחות האמריקאים שם. חבל שאינו מוכן
עד כתיבת הספר לפחות להודות בטעות של עצם הכניסה למלחמה הזו והוא מאשים את כל העולם חוץ מעצמו.
עדיין בכתיבת הספר הוא משתמש במונחים שהם מיושנים כמו "חתרנות " (כלפי כל מי שהתנגד למלחמה ) ו"פטריוטיות "
(כלפי כל מי שתמך במלחמה) אבל הספר נותן תמונה טובה על המלחמה ומאחורי הקלעים שלה
לכל מי שחווה את האירועים בזמן

"מפקד חייב לצפות מראש לא רק בעיות ומסעים אפשריים של האויב, אלא גם הזדמנויות. הוא חייב להיות מוכן לנצל תבוסת האויב, כדי להגביר את ההצלחה" (עמ׳ 318).

לספר "חייל מדווח" מאת גנרל ויליאם ואסטמורלנד (הוצאת מערכות, שנת 1979), האוטוביוגרפיה שכתב מי שהיה מפקד הכוחות האמריקניים בשנים החשובות ביותר במלחמת ויאט־נאם, הגעתי בעקבות נסיעה צפויה לוויאט־נאם.

ואסטמורלנד החל את שירותו כמפקד גדוד תותחנים במלחמת העו