ספרו של ז'יד פותח בצורה מבטיחה מאוד וממשיך בצלילה לעבר השעמום והבנאליות. ז'יד מאוד שנון ומתוחכם, בעמודים הראשונים עוד אפשר לעקוב אחריו בהנאה, אך אחרי כשלושים עמודים הטקסט הופך שמימי מידי ומורגש שהמחבר מנסה בכל כוחו להמציא סיפור מורכב ושנון.

מדובר בעצם בסיפור על סיפור, אוטוביוגרפיה מחשבתית שמתארת את הלך רוחו ומעשיו של ז'יד במהלך כתיבת הספר ביצות.
הספר משייט בין ראליזם, פנטזיה, פילוסופיה, שירה,

ניתן להגיד ש"ביצות" מהווה שיא בספרות הצרפתית, ואפילו שהתכלית היחידה של תרבות הכתיבה של הארץ הייתה לצור אותו ולאחריו היא איבדה כל תוכן- אך זה יהיה שקר, מכיוון שמעולם לא הייתה לה תכלית מלכתחילה.
"ביצות" הוא ספר חמדה שאבד במרחבי הזמן. הן מכיוון שההיסטוריה שכחה אותו, והן מכיוון שהוא נותר רלוונטי כביום כתיבתו- רק תוך כדי קריאה הצצתי מאחורי הספר וראיתי באיזו שנה הוא נכתב וכמעט שנתפלצתי, יכולתי להישבע ש

אני הולך לכתוב כאן דבר אודות 'ביצות', אבל אין ממש טעם, כמו שאין טעם לקרוא אותו אם אתם מחפשים עלילה מסודרת, מתח מוצדק, או מספר עם סקסאפיל מוכח, בעצם אין טעם לקרוא בלי דחף ליצור בעצמכם מעין קורא למרחוק,
הספר העלוב הזה לא מנסה אפילו להתחמק להזיות, לתיאורי סקס, לפתרונות, רק לסיפור בסיפור כמפלט מהחיפוש הקיומי, בעצם זה הנושא החשוף שלו, ספר רע שכמוהו, מזל שמישהו שידך ביננו.