האמת שזה לא נראה לי נכון לכתוב ביקורת רק על ספר אחד של אסימוב במנותק ממכלול יצירתו. בניגוד לעמוס עוז או איאן מקיואן שכל יצירה שלהם עומדת בזכות עצמה וחלקן טובות וחלקן גרועות, אייזק אסימוב ראוי להתייחסות כוללת על יצירתו, כמו נגיד, אליס מונרו. כמובן גם ביצירתו של היהודי השחצן הזה יש כמה סיפורים שבדיעבד היה שמח לייחס למישהו אחר.

לפני כחמישים שנה הפכתי בזכות אייזק אסימוב להיות חסיד מושבע של ז'אנר המ

תשכחו מהסרט. אין קשר בין הסרט הנהדר בעיני לבין הספר המעניין של אסימוב, אלא רק ברעיון הכללי - מרידת הרובוטים בבני האדם

כמי שכתב בשנות החמישים על תחנות לווינים בחלל, רובוטים בשרות האדם, בינה מלאכותית ואנרגיה סולארית, הוא בהחלט היה בעל חזון. ואנחנו שחיים בעתיד עליו הוא כתב רק יכולים לבחון על מה הוא חלם ולאן אנחנו הגענו.

אסימוב מביא בספר מספר מקרים של רובוטים תבוניים שבשלב זה או אחר מורדים בבני

אני, רובוט, אייזיק אסימוב
סוגה: מד"ב
במילה אחת: מדע בדיוני עתיק וארכאי
דירוג: 3 כוכבים

בקצרה: הספר אני, רובוט, שנכתב בשנות החמישים וחזה את חשיבותם הגדלה והולכת של האוטומטים בחיינו. בספר זה ניסח אסימוב לראשונה את שלושת חוקי הרובוטיקה, ובכך שינה לחלוטין את אורח החשיבה שלנו ביחס לרובוטים, להתנהגותם ולמקומם בחברה האנושית העתידית. בתערובת של עובדות מדעיות ומדע בדיוני שהיתה לסימן ההיכר שלו תאר אסי

ספר נחמד, לא יותר מדי "מדהים" ולא יותר מדי "משעמם". נחמד.
כעיקרון יש לי כזה קטע שדמויות כאלה אלקטרוניות נראות ממש חמודות בשבילי, ואני לא יכולתי שלא לאהוב אותם מאוד, יש בהם משהו תמים וחמוד כזה יותר מדי, כמו לברווזים -החיה האהובה עליי-.
הסיפורים היו נחמדים, והרובוטים היו מקסימים.
יום יבוא ואולי אקרא שוב, הרי זה ספר מאוד נחמד בסה''כ. אבל כמו שאמרתי, זה רק נחמד, וטוב להעברת הזמן.