אני מתעוררת בגרון יבש ובראש פועם. מנסה להתיישב ומיד נשכבת חזרה. אמא מציצה לתוך החדר, שבע ורבע, אני עדיין במיטה; היא מצמידה כף יד למצח שלי, "אני חושבת שאת מבשלת איזו מחלה. אולי עדיף שתישארי היום בבית."
אני בקושי מהנהנת.
בקומה למטה הבלאגן הרגיל של דקה-לפני-ההסעות, ואז רגליים ממהרות, והדלת הנטרקת. ואז שקט.
אני נסחפת לתוך שנת מחלה כבדה שלא מביאה איתה הקלה.
הטלפון מעיר אותי. הוא מצלצל בעקשנות שוב ו

קשה לדרג ספר כזה כספר מעולה, אבל לדעתי הוא אכן כזה. הקריאה בספר קשה מאוד. המציאות שאותה מתאר הספר ידועה לנו מראש. הרצח של שני הנערים מתקוע, קובי מנדל ויוסף איש-רן, שיצאו לטייל בוואדי ליד ביתם ונרצחו באכזריות יתרה עד כדי כך שגופותיהם שנתגלו במערת חריטון זוהו רק באמצעות צילומי שיניים, היה רק אחד ממעשי הרצח המזעזעים שידענו בשנת 2001, אבל האכזריות החייתית שבו נשארה חקוקה בזיכרון ותמונתה של אמו של קובי