מצאתי את הספר הזה במכולת אשפה יחד עם עוד עשרות ספרים מעזבונה של מאדי סינטוב ז''ל, תושבת לפיד. אני מתכבד להיות הראשון המדרג את הספר וכותב עליו סקירה.

הספר הזה עורר את סקרנותי מכמה סיבות: ראשית, הוא עוסק בשנים הראשונות לטרנספורמציה העמוקה שעברה החברה הרוסית, עוד לפני שסטאלין הידק את אחיזתו. שנית, הספר של אנטולי ריבקוב, "ילדי ארבט", המתאר את תחילת שנות הטרור של סטאלין, הרשים אותי מאד ושלישית, סטפן

ישנם מספר ספרים שאני יכול לאמר בוודאות שהם השאירו בי משהו, יותר ממשהו, גם אחרי שנים רבות. בינהם אפשר למצוא את "האחים לב ארי", "השד מכיתה ז", "אורי" וכמובן "הילד שמכר את צחוקו."
עברו כבר יותר מעשרים שנה מאז שקראתי אותו, ואותו בניגוד לשאר לא חזרתי לקרוא. אבל הזכרון ממנו עדיין חקוק.
אני זוכר זעזוע מעצם הרעיון של הספר, אני זוכר ספר עצוב אבל אופטימי, אני זוכר ספר שלא משלים עם רוע הגזירה, אני זוכר ספר

בכמה ביקורות שלי בעבר ציינתי שיש ספרים - מעטים, ספורים ממש - שיכולים לפגוע בך. שצריך להיזהר, להיזהר מספרים שלא מתאימים לך, מספרים שמסוכנים לך, כי כשאתה קורא ספר אתה מכניס אותו לנשמה שלך, לתוכך, ואם מה שיש בו עלול להזיק לך אז זה צעד מאוד מסוכן.
בכל מקרה, רוב הספרים, כמעט כולם, לא יפגעו בך. יש ספרים טובים, יש ספרים גרועים, אבל גם אלה וגם אלה רק יכנסו לתוכך, ישנו משהו לטובה, או שלא ישנו כלום, ויעזבו