מצאתי את הספר הזה במכולת אשפה יחד עם עוד עשרות ספרים מעזבונה של מאדי סינטוב ז''ל, תושבת לפיד. אני מתכבד להיות הראשון המדרג את הספר וכותב עליו סקירה.

הספר הזה עורר את סקרנותי מכמה סיבות: ראשית, הוא עוסק בשנים הראשונות לטרנספורמציה העמוקה שעברה החברה הרוסית, עוד לפני שסטאלין הידק את אחיזתו. שנית, הספר של אנטולי ריבקוב, "ילדי ארבט", המתאר את תחילת שנות הטרור של סטאלין, הרשים אותי מאד ושלישית, סטפן צווייג, בספרו "העולם של אתמול", הקדיש פרק על רוסיה – לעניות דעתי פרק קצר מדי, בהתחשב בתובנות העמוקות של צווייג ממסעותיו. צווייג ביקר ברוסיה ב-1928, שנה לאחר שאולאשה כתב ספר זה. "קנאה" הוא הרומן הראשון שפירסם וגם מהידועים בהם.

בספר מופיעות מספר דמויות מרכזיות שסביבן נע ציר "העלילה". למען הדיוק, אין כאן ממש עלילה, אלא אוסף של קטעי התרחשויות לא לינאריות, מחשבות והזיות. ובאשר לדמויות: האחים באביצ'ב – שניהם תוצרים מובהקים של מעין "דור המדבר". האח השלישי רומן הוצא להורג עוד קודם לכן בשל "פעילות חבלנית". שניהם גדלו במשפחה בורגנית אבל בעוד שאנדריי משתלב היטב בשיטה הסובייטית – הוא הופך לממציא, לידוען ולבכיר בתעשית המזון הרוסית, אחיו איוואן אינו מוצא את מקומו, הוא חוזר לרוסיה מפאריס רק כדי לקונן מרה על האינטליגנציה הרוסית שנכחדה במהפיכה, תוך ביקורים רוויי אלכוהול במסבאות שונות.

שניים נוספים הם הצעירים יותר וגם הם מייצגים עולמות מנוגדים: ניקולאי קולארוב, בן 27, בטלן שאינו מוצא את מקומו. הוא התגורר קצרות אצל אנדרי שמצא אותו מוטל ברפש שיכור כלוט. הוא מפתח קנאה עזה בצעיר וולודיה מקארוב, בן ה-18, שוער כדורגל צעיר ובן טיפוחיו של אנדריי, המתגורר אצלו.

הצמד המנוגד השלישי הוא האלמנה פרוקופוביץ' בת 45, המתוארת כ"זקנה שמנה ורכרוכית". קולארוב שוכר אצלה פינה בחדרה. אותה אשה מנסה לפתותו אבל הוא כרוך אחר ואליה בת ה-16, בתו של איוואן הבטלן, אותה הוא פוגש במקרה. איוון חושד שאנדריי, דודה של ואליה, מנסה להוציאה מחזקתו של ולשדכה לבן טיפוחיו וולודיה.

התרשמתי שאולאשה עושה שימוש בדמויות כדי לתאר את הניגוד שבין הרעיונות האינדיבידואליסטים, שרווחו בתקופה שקדמה למהפיכה, לבין תחילת הקולקטיביזציה בחומר וברוח, ולא רק היצור, בחברה הסובייטית. כך, כשבעוד שאנדריי עסוק בהקמת "רבע רובל", הקפיטריה הגדולה בתבל שתייתר את המטבחים הפרטיים. אחיו איוואן רואה בזה איום על החיים הפרטיים במסגרת משפחתית. בעוד שאנדריי שוקד על ייצור "נקניק סובייטי" איכותי במחיר סביר ובעל חיי מדף ארוכים, אחיו איוואן חולם על המצאה שתממש את רצונו בפרסום (המכונה "אופליה" – פרי דמיונו הקודח ולא מעט אדי אלכוהול). אפשר שאותה מכונה היא גם מעין אנקדוטה סאטירית על כושר ההמצאה של אנדריי, "האח המוצלח". וכך בעוד שאחיו מקדם את רעיון הקפטריה הענקית, איוואן מזהיר מפניה: "חברים! רוצים לגזול מכם את רכושכם העיקרי: את חיק המשפחה. סוסי המהפיכה יפרצו למטבחיכם...נשים, חיק המשפחה, שהוא גאוותכן ותהילתכן – נתון בסכנה. רוצים לרמוס את מטבחיכן על-ידי פילי המהפיכה!".

מסגרת הסיפור משמשת את אולאשה כדי לדון בשני נושאים נוספים: אנשי העולם הישן (אנדריי וקולארב) מול אנשי העולם החדש (איוואן ומלקרוב). וגם הקנאה הנוצרת. כך אנדריי אומר לידידו קולארוב באשר לאנשי התקופה החדשה (הסובייטית): "...הם זוללים אותנו כמו מזון. הם שואפים לקרבם את המאה ה-19, כפי שנחש-בריח שואף לקרבו את הארנב....לועסים ומאכלים. מה שיכול להביא להם תועלת הם סופגים. מה שמזיק – פולטים...את רגשותינו הם משליכים. את הטכניקה סופגים!". ומכאן איוון עובר למתקפה בנושא הנראה לו בליבת החשיבה החדשה, כך הוא הטיח באחיו אנדריי: "אני יורק על התוכניות שלך , אתה רוצה למסור את בתי לוולודיה אתה רוצה להקים גזע חדש. בתי אינה אינקובטור....אתה חושב שאתה אוהב את וולודיה כי הוא אדם חדש. שקר...אתה פשוט הולך ומזקין. אנדריושה. ואתה פשוט זקוק לבן. . ואתה פשוט רוחש רגשי אב...המשפחה נצחית היא..". דבריו של אנדרי גורמים לאיוון לתהות האם זה אכן כך: "אולי אני אזרח רגיל והרגש המשפחתי שוכן בקרבי? האם הוא (וולודיה מלקארוב) יקר לי משום שגר אצלי מאז ימי ילדותו...ולמדתי לאהוב אותו כבן?" איוון מגרש את הספיקות ומסכם בינו לבין עצמו: "רחוקים הם חיי האנושות החדשה. אני מאמין בהם. והמזל שיחק לי...הנה הוא (וולודיה מקארוב) נרדם, כה קרוב אלי, עולמי החדש, הנפלא...בן? משענת? זה שיעצום את עיני? שקר! לא זה מה שדרוש לי ההמונים ולא המשפחה יהיו עדים לאנחתי האחרונה...אין אנו משפחה. אנו - האנושות".

הנושא השני הוא הקנאה. איוון מגדיר זאת כך: "עלינו לנקום. גם אתה וגם אני....עלינו לנקום...לא תמיד האויב שלך הוא רק טחנת רוח...הוא אויב, כובש הנושא בכנפיו אבדון ומוות. האויב שלך, קולארוב, אויב אמיתי – נקום בו!...אנחנו נסתלק ברעש גדול! אנו נרסן את שחצנותו של העולם הצעיר...גם אנו היינו ילדי השעשועים של ההסטוריה". ואכן יחסו של קולארוב כלפי מיטיבו אנדריי אמביוולנטי. מצד אחד, הוא אסיר תודה על שאסף אותו לביתו אך מצד שני, הוא מסרב להבין מדוע אנדריי מבכר את מקארוב על פניו ובכך סולל לו עתיד, גם עם ואליה הנחשקת. אך זו אינה רק קנאה של אינדיבידואלים, וכך סיכם איוואן: "כן, קנאה. תהיה פה דראמה, אחת מאותן דראמות ענקיות של התיאטרון ההסטורי, אתה עצמך אינך מבין, שאתה נושא שליחות הסטורית. אתה תקריש. תקריש קנאה של תקופה שאבדה. התקופה ההולכת ואובדת מקנאה בזו הבאה להחליפה".

אולאשה (1899-1960) הפסיק את לימודיו באוניברסיטה (1917) כדי להצטרף לצבא האדום, למרות שהוא גדל במשפחה בורגנית. ספרו זה, הראשון, זכה להצלחה מרובה. עם זאת, בשנות ה-30' וה-40' הוא התקשה לכתוב בשל הצנזורה הסטאליניסטית שציפתה מסופרים סובייטים לכתוב על גיבורי עבודה ועל ייצור. אולאשה עצמו אמר: "קשה לי להבין את הטיפוס של איש עמל, הטיפוס של גיבור מהפכני. אינני יכול להיות הם" (ויקיפדיה). אולאשה אינו בדיוק דמות הדיסידנט הקלאסי, אבל הוא משלב בדרכו המתוחכמת הערות ביקורתיות על ההתרחשויות בשנים הראשונות למהפיכה.

ובלי ה"עולם של אתמול" (עמ' 262-270 אודות הביקור ברוסיה) של סטיפן צווייג אי-אפשר. חלק מהמאפיינים של התקופה – התרגשות מיצירת חברה חדשה המורכבת מהאדם החדש, האופטימי, ובכלל זה ההתלהבות הילדותית מיצירת מוצר סובייטי למהדרין – נקניק וקפיטרית ענק אצל אולאשה ומכונת תפירה חשמלית אצל צווייג - משתקפים באופן תמציתי ונפלא בתובנות על רוסיה הסובייטית בתחילת דרכה בספר "עולם של אתמול".

השורה התחתונה: הרעיון המרכזי – עולם חדש מול ישן – מעניין ומאיר עיניים. העדר עלילה המוחלפת באוסף של אפיזודות, שחלקן אינן מרתקות במיוחד, פוגם בהנאה מהספר. פחות התחברתי לקטעים הסוריאליסטיים. הטקסטים הרעיוניים לעיתים ארוכים מדי. "ילדי ארבט" של ריבאקוב הרשים אותי הרבה יותר.

מצאתי את הספר הזה במכולת אשפה יחד עם עוד עשרות ספרים מעזבונה של מאדי סינטוב ז''ל, תושבת לפיד. אני מתכבד להיות הראשון המדרג את הספר וכותב עליו סקירה.

הספר הזה עורר את סקרנותי מכמה סיבות: ראשית, הוא עוסק בשנים הראשונות לטרנספורמציה העמוקה שעברה החברה הרוסית, עוד לפני שסטאלין הידק את אחיזתו. שנית, הספר של אנטולי ריבקוב, "ילדי ארבט", המתאר את תחילת שנות הטרור של סטאלין, הרשים אותי מאד ושלישית, סטפן צווייג, בספרו "העולם של אתמול", הקדיש פרק על רוסיה – לעניות דעתי פרק קצר מדי, בהתחשב בתובנות העמוקות של צווייג ממסעותיו. צווייג ביקר ברוסיה ב-1928, שנה לאחר שאולאשה כתב ספר זה. "קנאה" הוא הרומן הראשון שפירסם וגם מהידועים בהם.

בספר מופיעות מספר דמויות מרכזיות שסביבן נע ציר "העלילה". למען הדיוק, אין כאן ממש עלילה, אלא אוסף של קטעי התרחשויות לא לינאריות, מחשבות והזיות. ובאשר לדמויות: האחים באביצ'ב – שניהם תוצרים מובהקים של מעין "דור המדבר". האח השלישי רומן הוצא להורג עוד קודם לכן בשל "פעילות חבלנית". שניהם גדלו במשפחה בורגנית אבל בעוד שאנדריי משתלב היטב בשיטה הסובייטית – הוא הופך לממציא, לידוען ולבכיר בתעשית המזון הרוסית, אחיו איוואן אינו מוצא את מקומו, הוא חוזר לרוסיה מפאריס רק כדי לקונן מרה על האינטליגנציה הרוסית שנכחדה במהפיכה, תוך ביקורים רוויי אלכוהול במסבאות שונות.

שניים נוספים הם הצעירים יותר וגם הם מייצגים עולמות מנוגדים: ניקולאי קולארוב, בן 27, בטלן שאינו מוצא את מקומו. הוא התגורר קצרות אצל אנדרי שמצא אותו מוטל ברפש שיכור כלוט. הוא מפתח קנאה עזה בצעיר וולודיה מקארוב, בן ה-18, שוער כדורגל צעיר ובן טיפוחיו של אנדריי, המתגורר אצלו.

הצמד המנוגד השלישי הוא האלמנה פרוקופוביץ' בת 45, המתוארת כ"זקנה שמנה ורכרוכית". קולארוב שוכר אצלה פינה בחדרה. אותה אשה מנסה לפתותו אבל הוא כרוך אחר ואליה בת ה-16, בתו של איוואן הבטלן, אותה הוא פוגש במקרה. איוון חושד שאנדריי, דודה של ואליה, מנסה להוציאה מחזקתו של ולשדכה לבן טיפוחיו וולודיה.

התרשמתי שאולאשה עושה שימוש בדמויות כדי לתאר את הניגוד שבין הרעיונות האינדיבידואליסטים, שרווחו בתקופה שקדמה למהפיכה, לבין תחילת הקולקטיביזציה בחומר וברוח, ולא רק היצור, בחברה הסובייטית. כך, כשבעוד שאנדריי עסוק בהקמת "רבע רובל", הקפיטריה הגדולה בתבל שתייתר את המטבחים הפרטיים. אחיו איוואן רואה בזה איום על החיים הפרטיים במסגרת משפחתית. בעוד שאנדריי שוקד על ייצור "נקניק סובייטי" איכותי במחיר סביר ובעל חיי מדף ארוכים, אחיו איוואן חולם על המצאה שתממש את רצונו בפרסום (המכונה "אופליה" – פרי דמיונו הקודח ולא מעט אדי אלכוהול). אפשר שאותה מכונה היא גם מעין אנקדוטה סאטירית על כושר ההמצאה של אנדריי, "האח המוצלח". וכך בעוד שאחיו מקדם את רעיון הקפטריה הענקית, איוואן מזהיר מפניה: "חברים! רוצים לגזול מכם את רכושכם העיקרי: את חיק המשפחה. סוסי המהפיכה יפרצו למטבחיכם...נשים, חיק המשפחה, שהוא גאוותכן ותהילתכן – נתון בסכנה. רוצים לרמוס את מטבחיכן על-ידי פילי המהפיכה!".

מסגרת הסיפור משמשת את אולאשה כדי לדון בשני נושאים נוספים: אנשי העולם הישן (אנדריי וקולארב) מול אנשי העולם החדש (איוואן ומלקרוב). וגם הקנאה הנוצרת. כך אנדריי אומר לידידו קולארוב באשר לאנשי התקופה החדשה (הסובייטית): "...הם זוללים אותנו כמו מזון. הם שואפים לקרבם את המאה ה-19, כפי שנחש-בריח שואף לקרבו את הארנב....לועסים ומאכלים. מה שיכול להביא להם תועלת הם סופגים. מה שמזיק – פולטים...את רגשותינו הם משליכים. את הטכניקה סופגים!". ומכאן איוון עובר למתקפה בנושא הנראה לו בליבת החשיבה החדשה, כך הוא הטיח באחיו אנדריי: "אני יורק על התוכניות שלך , אתה רוצה למסור את בתי לוולודיה אתה רוצה להקים גזע חדש. בתי אינה אינקובטור....אתה חושב שאתה אוהב את וולודיה כי הוא אדם חדש. שקר...אתה פשוט הולך ומזקין. אנדריושה. ואתה פשוט זקוק לבן. . ואתה פשוט רוחש רגשי אב...המשפחה נצחית היא..". דבריו של אנדרי גורמים לאיוון לתהות האם זה אכן כך: "אולי אני אזרח רגיל והרגש המשפחתי שוכן בקרבי? האם הוא (וולודיה מלקארוב) יקר לי משום שגר אצלי מאז ימי ילדותו...ולמדתי לאהוב אותו כבן?" איוון מגרש את הספיקות ומסכם בינו לבין עצמו: "רחוקים הם חיי האנושות החדשה. אני מאמין בהם. והמזל שיחק לי...הנה הוא (וולודיה מקארוב) נרדם, כה קרוב אלי, עולמי החדש, הנפלא...בן? משענת? זה שיעצום את עיני? שקר! לא זה מה שדרוש לי ההמונים ולא המשפחה יהיו עדים לאנחתי האחרונה...אין אנו משפחה. אנו - האנושות".

הנושא השני הוא הקנאה. איוון מגדיר זאת כך: "עלינו לנקום. גם אתה וגם אני....עלינו לנקום...לא תמיד האויב שלך הוא רק טחנת רוח...הוא אויב, כובש הנושא בכנפיו אבדון ומוות. האויב שלך, קולארוב, אויב אמיתי – נקום בו!...אנחנו נסתלק ברעש גדול! אנו נרסן את שחצנותו של העולם הצעיר...גם אנו היינו ילדי השעשועים של ההסטוריה". ואכן יחסו של קולארוב כלפי מיטיבו אנדריי אמביוולנטי. מצד אחד, הוא אסיר תודה על שאסף אותו לביתו אך מצד שני, הוא מסרב להבין מדוע אנדריי מבכר את מקארוב על פניו ובכך סולל לו עתיד, גם עם ואליה הנחשקת. אך זו אינה רק קנאה של אינדיבידואלים, וכך סיכם איוואן: "כן, קנאה. תהיה פה דראמה, אחת מאותן דראמות ענקיות של התיאטרון ההסטורי, אתה עצמך אינך מבין, שאתה נושא שליחות הסטורית. אתה תקריש. תקריש קנאה של תקופה שאבדה. התקופה ההולכת ואובדת מקנאה בזו הבאה להחליפה".

אולאשה (1899-1960) הפסיק את לימודיו באוניברסיטה (1917) כדי להצטרף לצבא האדום, למרות שהוא גדל במשפחה בורגנית. ספרו זה, הראשון, זכה להצלחה מרובה. עם זאת, בשנות ה-30' וה-40' הוא התקשה לכתוב בשל הצנזורה הסטאליניסטית שציפתה מסופרים סובייטים לכתוב על גיבורי עבודה ועל ייצור. אולאשה עצמו אמר: "קשה לי להבין את הטיפוס של איש עמל, הטיפוס של גיבור מהפכני. אינני יכול להיות הם" (ויקיפדיה). אולאשה אינו בדיוק דמות הדיסידנט הקלאסי, אבל הוא משלב בדרכו המתוחכמת הערות ביקורתיות על ההתרחשויות בשנים הראשונות למהפיכה.

ובלי ה"עולם של אתמול" (עמ' 262-270 אודות הביקור ברוסיה) של סטיפן צווייג אי-אפשר. חלק מהמאפיינים של התקופה – התרגשות מיצירת חברה חדשה המורכבת מהאדם החדש, האופטימי, ובכלל זה ההתלהבות הילדותית מיצירת מוצר סובייטי למהדרין – נקניק וקפיטרית ענק אצל אולאשה ומכונת תפירה חשמלית אצל צווייג - משתקפים באופן תמציתי ונפלא בתובנות על רוסיה הסובייטית בתחילת דרכה בספר "עולם של אתמול".

השורה התחתונה: הרעיון המרכזי – עולם חדש מול ישן – מעניין ומאיר עיניים. העדר עלילה המוחלפת באוסף של אפיזודות, שחלקן אינן מרתקות במיוחד, פוגם בהנאה מהספר. פחות התחברתי לקטעים הסוריאליסטיים. הטקסטים הרעיוניים לעיתים ארוכים מדי. "ילדי ארבט" של ריבאקוב הרשים אותי הרבה יותר.