פקין של פעם, היום בייג'ינג בירת סין, היתה עיר גדולה. בשנות השלושים של המאה החולפת התחשרו ענני סערה של מלחמה בין סין ליפן. בשנים האלה להיות גורר ריקשה היה מדובר במנוע וההגה של הריקשה דרך רגלי הנהג הרץ מקדימה. להיות בעל ריקשה היה להיות בעל מונית דהיום. להיות שכיר הגורר ריקשה, היה כמו נהג שכיר במונית מודרנית. היום לא רצים בחום, לא בגשם ולא בשלג. תתפלאו שאז כן.
הספר נכתב ע"י לאו שה, שאיכשהו נעלם בשנו

בלילות של ירח מלא, למשמע תן מיילל במרחק, כשאין סדנאות פסיפס זמינות וכשכל סיורי היקב הסתיימו, חמותי נוהגת להסתכל עליי במבט חמור סבר ולהגיד "אז היינו בתערוכה של וילהלם שפרונצק פון-פריץ. את יודעת מי זה וילהלם שפרונצק פון-פריץ, כן?". אני מקפיאה את הלעיסה שלי, בוהה בה כנידונה למוות ואומרת בלב "נו, תנחשי", אז היא מניחה את הסכין ואת המזלג, נשענת אחורה, נאנחת בכבדות ובייאוש ואומרת בעונג סדיסטי - "וילהלםםם

馮夢龍-帕尼普襯衫

אני אוהב סיפורת עממית. יש המחשיבים את הסגנונן העממי כנחות מכיוון שהוא יועד לרוב לשעשע מגוון רחב באוכלוסייה, ושנים גם כך התיחסו לסיפורת זו שהגיע במרבית המקרים מסיפורים שבעל פה אשר עברו דורות על גבי דורות מפה לאוזן.
קבצי ה-"סאן ין" של פנג מנג לונג נחשבים כיום לחשובים ביותר בסיפורת העממית מהתקופה הקיסרית. מעשיות אלו בעיקר לוקטו ועובדו ספרותית על ידי פנג וחבריו, וחלקם חוברו על ידם. המרק

זו חווייה מסוג אחר לקרוא ספר כזה על תרבות לגמרי שונה מתרבות המערב או תרבות אירופה שאנו שייכים לה
ומוכרת לנו היטב. בייחוד שספר כזה איננו סתם ספר מפרי דמיונו של סופר מסוים אלא ממש לקט של סיפורים
שאותו פנג מנג-לונג אסף מתקופות עתיקות של ההיסטוריה הסינית...
הסיפורים הם סוג של "משלים ארוכים" (משל) שמייצגים את "הטוב והרע" עם מוסר השכל בצידם...
הדידקטיות שיש בהם הייתה דווקא הצד שפחות אהבתי בהם
מצד שני יש

ספר חזק וכתוב נפלא. מתאר את קורות חייו של סיאנג-דזה בן הכפר שכל חלומו הוא להיות גורר ריקשה ולהשיג לעצמו ריקשה משלו ולהיות עצמאי. הספר מתאר לנו שאיננו מכירים כלל את הווי החיים הסיני של שנות ה-30 של המאה העשרים, את ההווי העירוני של פקין, את חיי הרוכלים, גוררי הריקשות, את חיי העניים המרודים לעומת בעלי המעמד הבינוני והגבוה, את חיי הדלות והעוני. לספר מטרה ברורה - לתאר מצב של אדם הגון, ישר, תמים דרך, ח