ביקורת ספרותית על ימים לראות מאת שגית אמת
ספר טוב

---

הרומן "ימים לראות" של שגית אמת, כלת הפרסים "זאב" ו"לאה גולדברג", הינו ספר הבכורה שלה לקהל המבוגר.

העלילה מגוללת על ידי דמות מיוחדת ורגישה-סופי. לדמותה המיוחדת של סופי צורפה דמות נוספת – שלומי השכן הנשוי לענת + 2 ילדים ועם פוסט טראומה.

-מה מיוחד בסופי?

סופי נולדה עיוורת! היא לא רואה את מה שאנחנו רואים. היא לא יודעת איך ניראים השמיים, השמש והירח. היא לא יודעת...

הפרק הראשון של הספר מתחיל בסופי וסוגר את המעגל בפרק האחרון.

בסוף הפרק הראשון: סופי שאלה - "את מבינה עכשיו, סבתא נכון? ותבאר-ככה זה. יותר ממאור עיניו נחוץ לו לאדם שיראו אותו שיהיה שם מישהו בחוץ שיראה." (עמוד 8)

סופי חיה יחד עם סבתה , ניצולת שואה, בשכונה בחולון, בבניין של שלוש קומות, וכשהקומה האחרונה התפנתה מהזוג כץ, שהלך לעולם שכולו טוב, היא אוכלסה על ידי דיירים חדשים.

אביה של סופי, "ברח" מהארץ לארצות-הברית, לאחר שהסתבך בחובות. את הדירה בחיפה האב השאיר לסופי, עד שגם את הדירה נאלצה לפנות, כדי שאביה ימכור אותה, ובכספי המכירה יוכל לשלם את חובותיו לנושיו.

מהדירה בחיפה סופי עברה להתגורר בפנימייה מיוחדת לעיוורים ולאוכלוסיה קשת-יום. במסגרת הפנימייה היא התוודעה לניצן ושאולי, שהפכו גם לשותפיה בדירה משותפת במרכז הארץ, עד שהשריפה הפרידה ביניהם.

הפרידה מניצן ושאולי הפנתה את סופי לדירתה הקטנה של הסבתא בחולון.

לפרנסתה, סופי עבדה כמרכזנית בחברת ביטוח, ואת שעות הפנאי בילתה עם סבתה מחוברת לתומס, בהאזנה לרדיו, או בהקלדת שירים וסיפורים במכונת הברייל.

למרות שסופי לא ידעה מעולם איך נראה צבע, היא הצליחה לצבוע את עולמה בצבעים, והגוון תכלת עבורה היה כמו קצף חלבונים. (מעניין, איך עיוורים מלידה מדמים לעצמם את העצמים שאנחנו רואים ולנו - זה מובן מאליו).

שגרת חייה של סופי הופרו על ידי שלומי, שהכניס מעט צבעים להתנהלותה ביום יום.

שגית אמת בוחרת בסבתא גניה לדמות צבעונית, שובבה ומלאת חיים. למרות שגניה איבדה את משפחתה בשואה, היא "ראתה", נהנתה מהשמש הזורחת, צעדה, קיפצה בחוגים, והעסיקה את עצמה בקריאה וסריגה.

לעומתה, סופי שצעירה מהסבתא בעשרות שנים, הצטנפה לה ב"בועת העיוורון" מעת לעת.

סופי היא מטאפורה ל"עיוורון שלנו" ומאידך, אל תטעו, לסופי עדיין היה את העולם שלה. סופי הצליחה לראות את מה שאנחנו "הרואים" לא מצליחים לראות. . .

איך הסופרת מצליחה להעביר לנו את התחושה הזו?
בעזרתו של שלומי, השכן המחוספס, "הגבר גבר", שעובד בהובלת חבילות במשאית, יחד עם אביו, מצאת החמה עד צאת הנשמה.

כשהרומן בין סופי ושלומי קורם עור וגידים, ומקבל תאוצה, גם שלומי "הרואה", שוכח ש"סופי עיוורת" שמתנהלת עם מקל עיוורים, ו/או מקלידה במכונת ברייל.

מלבד הדמויות הראשיות והמיוחדות: סופי, גניה ושלומי, מצטרפות דמויות נוספות כמו: ניצן העיוורת ושאולי "הרואה". שניהם נישאו ואף הביאו יורש לאוויר העולם.

לדעתי, בכתיבה עשירה וציורית, נחשף הקורא לעולמו של "העיוור מלידה"... כן... כן... את אותו עיוור שמעולם לא ראה את השמש זורחת, או את הצבעים שהיא מציירת בשמיים, כשהיא מפנה את שעות היום לירח.

אהבתי את גניה "הפולנייה" שהתייחסה לסופי כ"אדם רואה". גניה פונה לנכדתה, "תראי סופי", היא מתייעצת איתה על בחירת גוונים לחוטי הסריגה, ומדרבנת אותה לחבור לחוגים ולאנשים.

מה בסך הכול סופי ביקשה?

סופי ביקשה שיראו אותה כאדם לא חריג או מוגבל.

בכתיבה נהדרת הסופרת נוגעת בקשת רחבה של רגשות כמו: אהבה, חמלה, עצב, יחסי גומלין, אנשים חריגים, טראומות, הפחד מהבלתי נודע ועוד.

גם בחירת השמות לדמויות נעשתה (אולי) מתוך שימת לב מיוחדת:

סופי-מצב סופי-עיוורון.

שלומי-שלמה, שם תנ"כי, שהדוגמא הידועה והמוכרת לחוכמתו היא "משפט שלמה".

בעלילה "ימים לראות" דמותו הפשוטה של שלומי מעניקה לסופי כמה ימים של אור, צבע, שמחת חיים וחום אנושי.

ניצן, חברתה של סופי, גם היא לא נכנעה למגבלותיה. היא נישאה לשאולי "הרואה".

גניה (גן), הסבתא המקסימה היוותה לסופי גן של פרחים מכל צבעי הקשת והאדרנלין לחייה החשוכים של סופי.

אהבתי את הכריכה. הצבעים העצובים מרמזים על העלילה, ויחד עם זאת דמותה של האישה מתחת למים השקופים, מהווים אמירה מוספת.

ביני לבין עצמי הירהרתי: האם המים השקופים הללו מייצגים את אותה אוכלוסיה קשת יום? עיוורים, חרשים, אילמים או נכים בכל נכות שהיא? או שהמים זה אנחנו שעוטפים את החריג, אבל לא מחלחלים לתוכו?

סופי שלנו נולדה ללא חוש ראיה, אך ידעה לנצל בתבונה רבה את יתרת החושים.

בשורה התחתונה:
התקווה רואה בהתחלה את הבלתי-נראה, חשה את הלא-מוחשי, ומגשימה את הבלתי אפשרי
(הלן קלר*)
*הייתה סופרת ופעילה חברתית אמריקאית, שנודעה בזכות התמודדותה עם מגבלותיה בהיותה חירשת-עיוורת, מגיל צעיר מאוד.

ממליצה בחום על הספר המרגש והמיוחד הזה.

לי יניני

רומן מקור, הוצאה ידיעות אחרונות*ספרי חמד , 302 עמודים, שנה: 2016

» ביקורות נוספות של לי יניני
» ביקורות נוספות על ימים לראות