ביקורת ספרותית על ימים לראות מאת שגית אמת

---

יש ספרים שהעלילה שלהם עושה את הסיפור, בעוד הדמויות קצת נדחקות, מצטנעות, ויש את הספרים שהדמויות הן העושות את הסיפור. הספר הזה שייך לזן האחרון.
גיבורת הסיפור סופי, כל כך מלאה, מוחשית, ונוכחת, שהיא מצטרפת לעוד הרבה דמויות שאני "סוחבת" אתי כבר שנים. (הקשיש מ"החיוך האטרוסקי," ניק מ"דפוק על כל דלת ניק רומנו", האמא מ"למה לא באת לפני המלחמה", האמא מ"פתק לאמא", פישר מ"בית ספר לקסם אישי", ועוד עוד...).

סופי היא בחורה עיוורת מלידה, המתגוררת עם סבתה גניה בדירת שיכון צנועה בחולון. הסופרת מכניסה את הקורא אל תוך עולמה של סופי, אל תוך ראשה, ובצורה כזו שהרגשתי כאילו שמאז ומתמיד הכרתי את סופי, והרבה מחשבות עברו בראשי תוך כדי קריאה.

סופי לא רואה, אז היא מדמיינת את הצבעים. אבל איך אפשר בעצם לדמיין משהו שלא ראית אף פעם? הרי כשאנחנו - כאנשים רואים- עוצמים עיניים אנחנו רואים רק שחור, שזה הצבע שסופי חיה בו, אבל היא לא יודעת מה זה שחור. ככה שמבחינתה השחור יכול להיות טורקיז ים או צהוב שמש. נכון? אז זהו שלא! כי סופי לא ראתה את אלו אף פעם, כך שנשאר לה לדמיין את המראות במילים. מבלבל משהו שלא לומר מפחיד.

סופי מתנהלת בשגרה של עבודה לצד חיי חברה דלים, עם כמיהה גדולה לזוגיות וחבר, וזה אכן מגיע מהכיוון הכי פחות צפוי, שלומי שמו,ולא זה שסופי פיללה אליו, שכן שלומי, בן השכנים, נשוי ואב לילדים, המצוי אף הוא בחשיכה פרטית משלו, סובל מהלם קרב שסוחב אתו מאז שירותו הצבאי, והדבר האירוני הוא שסופי, מעניקה לו את מה שלה עצמה אין. קרן אור. כזו שהאירה את ימיו האפלים של שלומי גם אם לתקופה קצרה, אבל שפכה בנוכחותה הרבה אור, והאירה את חייו הלא מאושרים ואיכשהו עשתה סדר בחייו.

הספר מאוד ישראלי, החל בדירת השיכון, ביחסים בין השכנים, עולה מהכתיבה געגוע לתקופה אחרת, אומנם הסיפור מתרחש בקיץ 2001, אבל אותי הוא לקח אפילו לעוד כמה שנים אחורה.

כתיבה יפה, סיפור יפה, מהחיים, מאוד שלנו, ואחת סופי נהדרת.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על ימים לראות