ביקורת ספרותית על סוכנות הבילוש של דירק ג'נטלי מאת דאגלס אדאמס (אדמס)
ספר מעולה

---

1:10 עכשיו. עניין הזמן הוא חשוב.
הביקורת הזאת לא היתה נכתבת בשעה של צלילות דעת. הספר הזה משתייך לקטגוריה "קטונתי מלגעת בשולי גלימתם", הספרים שלעולם לא אכתוב עליהם כי שום ביקורת לא תהיה ראויה להם, לא תעביר לקורא את עוצמת החוויה.
אבל מאוחר מספיק בשביל לשבש את המנגנונים שלי, והנה זה בא.
(וכן, הביקורת תהיה מקוטעת. וכן, היא תכלול הרבה ציטוטים. ולא, לא יהיו ספוילרים, אני חושבת שלא.
וכן, היא תהיה ארוכה הרבה מעבר לרצוי. אני חוששת שזה הולך להיות מקרה קלאסי של חוק הופשטטר: "זה יקח יותר ממה שנדמה לך, אפילו אם לקחת בחשבון את חוק הופשטטר".)

"מייקל," אמרה סוזאן בחוסר סבלנות, "אל תעמוד שם כמו תפיחה שוקעת. תודה רבה על ארוחת הערב ועל הקונצרט. היית נחמד מאוד ונהניתי להקשיב לצרות שלך כל הערב. הן הסיחו את דעתי מהצרות שלי. אבל כעת, כדאי שאמצא את הספר שלך ואפטר ממך. מצפה לי כאן השתוללות קטנה, ואני יודעת שזה לא יסתדר עם הרגישויות האנינות שלך."

1:12
צרות של אחרים. הרי את זה אני מחפשת כל הזמן, בעצם. משהו לשקוע בו ולשכוח את צרותיי שלי. כאב שרחוק ממני, דמעות שאינן שלי, שיתייבשו ברגע שאסגור את הספר; ואולי גם האפשרות לסוף טוב, הידיעה שהעלילה מכוונת למקום כלשהו, יהיה אשר יהיה.
יקום זר שאפשר לחמוק אליו ברגע, ולהיחלץ ממנו באותה המהירות.
אני לא קוראת להימלטות הזאת אל השכחה שבקריאה אסקפיזם. רוב הזמן היא אכן לא כזאת: קצרה, פונקציונלית, חמש דקות של מציאות אחרת שמאפשרות לי להירגע ולשוב אל החיים עצמם, הסיפור שאינו נגמר.
אבל לפעמים, לאחרונה לעתים נדירות יותר ויותר, מופיע ספר מזן אחר. הכריכה שלו לא נסגרת. בטח שלא תוך חמש דקות. הדמויות שלו לא מרפות - מסתובבות איתי ביום ובלילה ומבעד לאלף עיסוקים אחרים. והצרות שלהן מטרידות אותי באמת ובתמים, ובמיוחד אצל דגלאס אדאמס, שאצלו אין לדעת האמנם העלילה מכוונת אל פיתרון מכל סוג, או שמא האפוקליפסה היצירתית ביותר שנכתבה אי פעם עתידה להתרגש על ראשנו תוך מאה עמודים. ומצד שני, צליל צחוקן גם הוא מלווה אותי, וברגעים של תסכול טהור חצי משפט יכול לגרום לי לחייך.

רג' הבחין שריצ'ארד נדהם, ומיהר להעלות חיוך על פניו.
"בחורי היקר!" הוא אמר. "בחורי היקר! בחור יקר שלי! מה אמרתי?"
"אמרת 'בחורי היקר'."
"נכון, אבל אני בטוח שזה היה הקדמה למשהו. משהו מעין טוקאטה קצרה על הנושא 'איזה בחור נהדר אתה' לפני הצגת הנושא העיקרי שלי, שברגע זה שכחתי מה טיבו. אין לך מושג מה עמדתי לומר?"

1:26
אז כן. איפה היינו?
צרות של אחרים, כמובן. ואחרים באופן כללי.
עד כמה שהספר הזה סוריאליסטי, הדמויות בו ריאליות להחריד. באופן שהיה מביך לולא היה כה משעשע. קל כל כך להזדהות איתן, אם כי מעולם לא הזדמן לי להביט בגופתי המדממת, שלא לדבר על לנסות לסחוב אותה.
לא הייתי רוצה, אגב, שיווצר הרושם שמדובר בספר הומוריסטי. הוא גם הומוריסטי, כמובן. אבל הוא גם ספר מדע בדיוני, במידת מה, והוא משתעשע בהנאה בתחומים האפורים שבין מדע טהור (פילוסופיה, פיזיקה, תכנות או שירה) לשטויות פסבדו-מדעיות באשר למכניקת קוונטים. ואגב כך הוא שופע תובנות ציניות נהדרות אודות החיים, היקום וכל השאר.
והדמויות שלו... אנושיות כל כך, ונוגעות ללב בכמיהתן, בבלבולן, בטמטומן, בנחישותן המופלאה, ביופיין.
ביחסים ביניהן, שמעמידים אותי, אותנו, באור כה מבדח עד שאי אפשר להיעלב. לא באמת.

"ריצ'ארד, מה קרה?"
"שום דבר קייט. אה... בדיוק קראתי כאן משהו ממש מדהים."
"באמת? מה אתה קורא?"
"אני קורא במדריך הטלפונים, למעשה..."
"האומנם? אני מיד יוצאת לקנות לעצמי מדריך כזה. אפשר עוד להשיג את זכויות ההסרטה?"
"שמעי, קייט, אני מצטער. אני יכול לטלפן אלייך מאוחר יותר? אינני יודע איפה גורדון כרגע ו -"
"עזוב את זה. אני מכירה את ההרגשה של 'אני מת לדעת מה יקרה כעת'. תמיד נותנים לך לנחש ניחושים ממש עד הסוף, נכון? זביגנייב* הוא שעשה זאת בוודאי. תבלה יפה בסוף השבוע."

(*) הא. מעידה יחידה של התרגום, ככל שיכולתי לשפוט. ככלל הוא תרגום נהדר, קריא ועומד יפה במטלה הלא פשוטה שבפניו. בעמודים הנתלשים מן המילון תרגמה דפנה ארנולד-עמית את הערכים כך שיהיו רלוונטיים לעברית, אבל כאן היא פישלה. זה היה יכול להיות תומפסון, נניח.

הסתכלו על זה:

"בכל הכנות, ריצ'ארד," אמרה, "אני מניחה שתאמר שוב ששכחת. איך יש לך החוצפה לעמוד כאן עם שתי רגליים, זרועות וראש, כאילו היית בן אדם? אפילו אמבת הדיזנטריה היתה מתביישת בהתנהגות כזו. אני מוכנה להתערב איתך, שאפילו הצורה הנחותה ביותר של אמבת הדיזנטריה ממין זכר תגיע בזמן לפגישה על מנת לקחת את החברה שלה לטיול על דופנות הקיבה מדי פעם. אני מקווה שהיה לך ערב מחורבן."
"אכן, היה," אמר ריצ'ארד. "לא היית נהנית. היתה שם סוסה בחדר האמבטיה ואת לא סובלת דברים כאלה."

1:36
וזה העניין המדהים: אכן היתה סוסה בחדר האמבטיה.
וזה הגיוני באופן מפתיע. עניין הסוסה. הרעיון לשרבט שרבוט חסר מובן כתשובה לשאלה קשה, כדי להזדקק לתרגום בלבד. מכניקת הקוונטים בגרסתה המשונה. רוחות רפאים. משפט אקראי תמוה שלאחר מאה עמודים משובץ פתאום בהקשר נסיבתי מתקבל על הדעת כל כך. העלילה מהודקת היטב ואדאמס לא מאבד את הראש לרגע, ולכן את הספר הזה צריך לקרוא פעם ופעמיים ושלוש כדי להתענג עליו כראוי. למען האמת, צריך בכלל לקנות אותו, ואז לחזור אליו שוב ושוב בימים שבהם אתה זקוק לנחמה.

דירק אמר לו: "האירועים אולי ייראו לך כסבך אחד גדול ומבולבל, כרגע. ובכל זאת, יש לנו כמה חוטים מעניינים להיאחז בהם. כי מכל הדברים שעל התרחשותם סיפרת לי, רק שניים, למעשה, לא ייתכנו מבחינה פיסית."
ריצ'ארד פתח את פיו סוף סוף. "לא ייתכנו?" אמר וקימט את מצחו.
"כן," אמר דירק. "ממש לא ייתכנו."
הוא חייך.
"למרבה המזל," המשיך, "באת בדיוק למקום הנכון עם הבעיה המעניינת שלך, כי במילון שלי אין מילה כמו 'לא ייתכן'. למעשה," הוסיף בנפנפו בספר הפגום, "הכול מ'דג כבוש' ועד 'מרקחת' חסר."

1:44
בלקסיקון של דגלאס אדאמס עצמו חסרות הרבה מילים. 'מופרך' לא מופיעה שם, ו'לא הגיוני', 'לא מתקבל על הדעת', 'לא סביר' ודומותיהן לא ייזכרו ולא ייפקדו. כפי שאומרת אחת הדמויות, "כל העניין היה צריך להיות ברור מאליו! כה ברור, עד שהדבר היחיד שמנע אותי מלראות את הפיתרון היתה העובדה חסרת החשיבות שהדבר היה בלתי אפשרי לחלוטין. שרלוק הולמס אמר בשעתו, שברגע שהוצאת מכלל אפשרות את הבלתי אפשרי, הרי מה שנשאר, ויהיה בלתי סביר ככל שיהיה, חייב להיות התשובה. אני, על כל פנים, לא אוהב להוציא מכלל אפשרות את הבלתי אפשרי."
הבלתי אפשרי נוכח בכל עמוד כמעט. משתלב בחיי היומיום באופן מקסים ובאירוניה, הו האירוניה:

"מה, לכל הרוחות, אתה עושה כאן?" שאל סמל ג'ילקס בנימה יגעה.
"אני נמצא כאן," אמר דירק, "בחיפוש אחר הצדק."
"אם כך, אני במקומך לא הייתי מתעסק איתי," אמר ג'ילקס, "ואין ספק שלא הייתי מתעסק עם משטרת לונדון."

או הלגלוג העדין על נהלים שבשגרה:

הם נכנסו, אבל לא בכניסה הראשית לאולם, אלא בדלת קטנה בצד במזרחי של החצר. כניסה זו הובילה אל טרקלין הבכירים ואל חדר-מבוא בעל ציפוי-קיר כהה, שבו היו חברי מנהלת הקולג' מתכנסים להכות כף בכף ולהשמיע קולות "בררררר" לפני עוברם בכניסה המיוחדת להם אל שולחן הסגל.

או כל עניין הנזיר החשמלי:

הנזיר החשמלי היה מכשיר חוסך עמל, כמו מכונה לשטיפת כלים או וידאו-טייפ. מכונות לשטיפת כלים שוטפות למענך כלים טרחניים, ובכך הן חוסכות לך את הטרחה שבשטיפת כלים; וידאו-טייפים צופים במקמך בתכניות טלוויזיה משעממות, ובכך הם חוסכים לך את הטרחה שבצפייה בהן; נזירים חשמליים מאמינים עבורך בדברים, ובכך הם חוסכים ממך את המלאכה שהפכה מכבידה יותר ויותר - להאמין בכל הדברים שהעולם מצפה שתאמין בהם.
הדגמים החדשים מתוכנתים להאמין בלא פחות משישה עשר דברים סותרים במקביל, מבלי שייגרמו שיבושים מעצבנים במנגנון. אלא שהנזיר שלנו צפה בטעות באחד עשר ערוצי טלוויזיה בו-זמנית, מה שהשפיע עליו קשות:
אחרי שבוע קדחתני, שבו נדרש להאמין שמלחמה היא שלום, שטוב הוא רע, שהירח עשוי גבינה ושאלוהים זקוק לכסף רב, שאמור היה להישלח לתיבת דואר מסוימת, התחיל הנזיר להאמין ששלושים וחמישה אחוזים של כל השולחנות הם אנדרוגינוסים, ואז התקלקל.

אם כן, נזיר מקולקל, בלש הוליסטי, מתכנת שנקלע לצרה, שתי רוחות רפאים (בלי ספוילרים!), פרופסור מזדקן, ילדה קטנה, שוטרים, מתדלק אחד, שני מאבטחים בכניסה לאוניברסיטה, מזכירה אחת, צ'לנית אחת (באופן כללי, דמויות הנשים בספר נהדרות ממש, ומצטיינות בעיקר בתפקיד הזעם הצודק) ובל נשכח את הסוס. ואת מייקל יום ד', הנקרא כך משום שהוא רגיל להבטיח שהדבר ייעשה עד יום ד'.
מה אין בספר הזה.

1:54
ועכשיו כבר מאוחר, והחיים הרגילים מחכים מעבר למסך המחשב, והביקורת הזאת, ארוכה ככל שתהיה, ראויה ככל שתתיימר להיות, חייבת להיגמר.
איך אפשר שלא לסיים בפסקה מתוך ספר אחר של דגלאס אדאמס, שמשתעשעת במרחק שבין הבדיון למציאות:

"מר ביבלברוקס, אדוני," אמר החרק ביראת כבוד, "אתה מוזר כל כך, היית צריך להופיע בסרטים."
"כן," אמר זאפוד וטפח לו ליצור על כנפו הוורודה המבהיקה. "ואתה, יקירי, צריך להופיע בחיים עצמם."

2:00
הגזמתי, בהחלט. לילה טוב.

» ביקורות נוספות של פֶּפֶּר
» ביקורות נוספות על סוכנות הבילוש של דירק ג'נטלי