“בובה על חוט דק ההורים שלי סברו שילדות היא רק מסדרון לקראת הבגרות, ועל כן אין צורך להשקיע בתרבות לילדים. מבחינתם ילד הוא מבוגר קטן. במצב הזה לא בהכרח הייתה לי רק ילדות עשוקה, אלא גם יתרונות. די מהר הבנתי, שאם אין אני לי, מי לי, ופתחתי עצמאות בגיל די מוקדם. לעתים חיפשתי לעצמי את נושאי תרבות שעשויים לעניין אותי, מה שהפך אותי לסקרן המנסה לגלות חוויות חדשות כל פעם מחדש. כך רכשתי לעצמי כרטיס להצגת תיאטרון בובות, שסופר שם על דג זהב ומשאלותיו של הדייג. מאז אני אוהב תיאטרון בובות ואת הבובנאים, הבונים, מפעלים ומשחקים את הבובות, לכאורה מדובר במדיה לילדים מאוד ארכאית על רקע הדיגיטליות העדכנית, אבל אני חושב שזאת מדיה קלאסית ורלוונטית, שלעתים מיועדת גם לבוגרים, ומפתיע שהיא מוצאת דרך להתחבר למדיות הטלוויזיוניות, כמו הסדרות, רחוב סומסום, החבובות, או החרצופים, תוכנית סטירה פוליטית. אני חושב שבכל מבוגר טמון יסוד של ילד קטן. תיאטרון הבובות מאפשר להביא לביטוי תכונה זאת. מהסיבה הזאת כשראיתי באקראי את שם סיפרו של פיליפ רות, התיאטרון של מיקי שבת, העוסק בבובנאי מזדקן המפעיל תיאטרון בובות, חשבתי שמדובר בספר מעניין, מה גם שתמונת הכריכה היא של אוטו דיקס, אמן גרמני, בציורו מ-1925, סצנה של בני זוג הנראית כגרוטסקה אכזרית למושג אהבה. למעשה מדובר במלח הרוכן על זונה כעורה, כביטוי לאלימות המלחמה המועתקת ליחסים מיניים אלימים ומבזים. הספר הזה על עיצבו האמנותי עורר בי סקרנות, שרק בקשה עיתוי מתאים להתממש. אני חייב להתוודות, עד היום לא קראתי אף ספר מספריו של רות. כעת עם פטירתו, החלטתי לקרוא את ספרו המצוי בספרייתי. התחלתי לקרוא, ולפתע מסתבר לי שגיבורו של פיליפ רוות, מיקי שבת ואני באותו גיל, בגיל דומה שהיה רות, שכתב את הספר ולבטח התחבט באותן שאלות, על חיוניות החיים והמיניות המבקשים לשרוד על רקע בגידת הגוף ודעיכת ההתלהבות. גיבור העלילה, מיקי שבת, הוא רודף נשים סדרתי מזדקן, שהופך את חוויות הפיתוי, הזיונים והשפלת הנשים, למהות הקיום. המעניין הוא האופן שבו רות, הפך מחשבות מלוכלכות על מין לפואטיות ולאנושיות. לפתע מיקי שבת במקום להיות רק סוטה מתועב, הפך עבורי לדמות מעוררת חמלה ומחשבות, לאופן שבו אנו מגדרים באמצעות המיניות וגבולותיה, את עצמנו, או גם אובדננו. איך תיאטרון בובות, שהוא לכאורה מדיום תמים, מתקשר לאדם שהוא סקס מניאק? אישיותו של מיקי שבת מורכבת משני הפכים תשוקה לתיאטרון, אך אין לו רצון לעצב שחקנים, הוא מעדיף בובות נטולות אישיות, גוף על חוט המבצעות את שיגיונותיו. כך הוא הפך את דראנקה, אמריקאית ממוצא קרואטי לפילגש שלו, אתה הוא חיי בחשאי ומגשים באמצעותה את סטיותיו, בעודו מתאב את אישתו רוזאנה האלכוהוליסטית. מגע התיאטרון שלו אבד, בתהליך של הרס עצמי. מה שנותר לו זה להניע את הפילגש שלו על חוטים, לבצע בה מניפולציות. אך היא מודיעה לו בהפתעה, לאחר שלוש עשר שנה, אני או נשותיך האחרות, לאן האולטימטום הזה ייקח את מיקי שבת? מול המין הביזארי, מעמיד רות את המוות, כמבטא חוסר צדק פואטי ומעורר פחדים. משפחתו היהודיה של מיקי שבת, איבדה את מרטי, הבן הטוב והבכור שנפל במלחמת העולם השנייה כטיס (מלאך). מאז אימו הלכה ושקעה ביגונה ומתה בחייה, בעודה מדברת עם רוחו של מרטי. מיקי שבת מוצא את עצמו נטוש ללא אם, ללא אישתו הראשונה שנעלמה מחייו. המין הוא תחליף מעוות למגע חסר של אם אוהבת ואישה אהובה. הוא ביטוי לנרקיסיסטיות המבקשת סיפוקים מידיים. האם בכך מיקי שבת מבקש להשכיח את פחדיו מחייו ומהמוות, בהתמכרות למין הורס ומתריס לחיים? רות מצליח בו בעת להצחיק, להעציב וגם לגעת במעמקי הנפש, במשכנם של הפחדים והתשוקות. הצייר היהודי האמריקאי: RB Kitaj, שהיווה השראה לעיצוב דמותו של גיבור העלילה, מיקי שבת, היה חברו ובן גילו של רות. חייו הפכו להיות רוויים בפחדי זקנה, מוות ואובדן מיניות. ככל שהפך להיות בוגר, האמנות שלו הפכה פרובוקטיבית, חתרנית ומעוררת מחלוקת. אישתו מתה מצער כשספג ביקורת. הוא המשיך לאהוב אותה דרך מכחוליו, בציור שלכאורה נעשה כלאחר יד, עם צבעוניות מורכבת ומהממת, בציורים שחלקם נמוגים לתוך עצמם. בחלק מציוריו מצוירים מאהב זקן וצעירה. הצבעוניות הזאת חלחלה בצורה מיוחדת לדמותו של מיקי שבת ולאווירת הספר, שהוא עז בצבעוניותו וברעיונותיו. ולכן הקשר הזה מרתק, מעניין ושופך אור על חברות ואמנות כגורמים המפרים יוצרים וסופרים. הבובות על חוט, הן מטפורה לרצון שליטה באחרים. לעתים מפעיל הבובות הופך בעצמו לבובה על חוט, נטולת יכולת החלטה, המלאה בחרדות קיומיות, ובמשאלות הרס עצמי ומוות. היופי והקסם שהיו בבבות אבדו, כעת הן מרגישות מכוערות ואבודות, מבקשות שהחוט השברירי יקרע, ובכך תסתיים ההצגה.”

“Confusion של קינג קרימזון, עדיף באוטו, עדיף לבד, רק בווליום גבוה, מרק שעועית, כמה שיותר סמיך, הפרק האחרון של בנות גילמור עם כמה כפיות סוכר, אפשר קצת פיליפ רות, אבל לא הקנוניה נגד אמריקה, משהו יותר אישי. ככה זה. גם אם לא כולם גורמים לי להרגיש טוב, זה אזור שבו אני יודעת איך להיות. נוח לי. לפני כמה חודשים, אולי שנה, ניסיתי לקרוא שוב את פורטנוי ולא הצלחתי. לא רק שלא הצלחתי, אפילו מסרתי אותו כדי שלא יעלה על דעתי לנסות את זה שוב. יותר מידי אני, כלומר הוא, היה שם ולא היה לי כוח לזה. והנה בא מיקי שבת, הוא ועשר האצבעות שלו, וזה היה נעים, כלומר, נוח. מה יש בו? צורך מכוון לגרום לכל מי שנמצא סביבו להרגיש פחות בנוח, הכי בוטה, הכי לא פוליטיקלי קורקט ואיכשהו זה גם מאד אנושי ומאד פגיע, וחוסר התנצלות על תחומי עניין מצומצמים שלא נולדו כתוצאה מחוסר יכולת אלא גמרי מבחירה חופשית, ושוביניזם וגזענות ויכולת להביט על עצמו מבחוץ ולהישאר רב הזמן מרוצה ממה שהוא רואה למרות אין סוף הפגמים שהוא יודע שיש שם. וגם הומור, לא חשוב כמה הוא מורבידי. זה עדיין מיקי שבת של פיליפ רות, כלומר אחד שמזיין או רוצה לזיין או חולם שהוא מזיין או פוחד מהיום שבו לא יוכל לזיין וגם אחד שמתנהל תחת צילה של האמא היהודייה שלו, לא חשוב כמה היא חיה או מתה, ויחד עם אלה הוא מתמודד יפה עם חוסר התכלית שיש בקיום שלו, לא רק בשלו, אגב, גם בשלנו, ובוחר לשתף איתו פעולה, שזו אולי לא הבחירה של רוב האנשים, אבל היא מדגישה את הגודל של כולנו ומעלה שאלות ביחס למוסכמות, לזיוף ולצורך לרצות. מיקי שבת הוא אמן לשעבר שנשוי בחוסר אכפתיות לאישה שפעם הוא מצא בה עניין, מנהל רומן ארוך שנים עם מאהבת שכאילו אין בה שום דבר מושך, שום קשר לנשים הגרומות שהוא אוהב, אבל היא אוהבת מין לא פחות ממנו ויש בה איזה יצר חיות כובש כך שבאמת אכפת לו ממנה, ויש לו גם הפצע הפתוח שהותירה אישה אחת שיצאה מחייו לפני הרבה מאד שנים. עם המשא הזה הוא חוזר אל המקומות שבהם התחילו החיים שלו, מנמק את הבחירות שעשה על רקע החיים שהשיגו אלה שבחרו אחרת ממנו, מספר לנו את הגירסא היחצנית של הסיפור שלו, כשאנחנו כבר מבינים את המרחק הגדול בינה לבין הכאב. פיליפ רות מוכיח שוב שכשיש לך סיפור אותנטי לספר, לא חשוב כמה פעמים כבר סיפרת אותו, גם בספר המי יודע כמה יש סיכוי לא רע שזה יצליח לך.”

“פיליפ רות אני חושב יש הרבה שלא אוהבים אותו בגלל שיש לו הקטע הזה כמו הילדים האלה שבגיל ארבע אומרים "תחת" ונקרעים מצחוק ומתי שרואים שהגדולים עושים להם מבט כועס מבחוץ אבל צוחקים בלב שלהם הם עפים על עצמם. הוא לא עבר לו הקטע הזה. כל שניה הוא זורק איזה מילה יעני ציצי זיון וכל המילים האלה ומבסוט מעצמו שנראה לי שהוא מדמיין את החברות של אמא שלו עושות צקצוקים אבל ממשיכות לקרוא את זה עד הסוף. עוד דבר שיש אצלו זה שכמעט כל הספרים שלו זה על אותו אחד שאני חושב שזה הוא בעצמו. יש עוד סופרים שכמוהו לא ממציאים רק כותבים תמיד על עצמם לפי מה שאמרה רחל המשוררת. אליס מונרו אני חושב היא גם דוגמא לזה. מצד אחד זה יכול לצאת משעמם אבל שאני מסתכל ואני מדבר עם אנשים אני רואה שכמעט כל אחד נתפס באיזה ספר שלו. אני נתפסתי בזה וזה פעם שניה שאני קורא אותו ואהבתי אותו אפילו יותר מאיך שאהבתי בפעם הראשונה. אני יגיד לכם למה עוד אני חושב שהוא לא משעשם. לפעמים יש ספרים שהדמות שלהם מתפתחת יעני קוראים לה דברים שעושים אצלה שינוי. פה לא. המיקי שבת הזה שהוא מספר עליו נשאר בדיוק אותו הבנאדם על כל הספר . מי שמתפתח זה מי שקורא את זה יעני ההבנה שלך כל הזמן מתפחתחת וממצב שאתה לא סובל את הבנאדם שהוא לא איש סימפטי כמו שאומרים פתאם אתה מוצא את עצמך מבין אותו ואכפת לך ממנו ואתה מרגיש את כל הכאב שיש אצלו ולא חסר אצלו כאב. אני יכול להביא לכם דוגמא טובה. מי שלא רוצה שלא יקרא כי זה מהספר: נגיד אתה הולך בבית קברות והיית רואה אחד זקן ושמן ומכוער שעטף את עצמו בדגל של המדינה כמו גלימה והוא עומד מעל לקבר של אישה ומשתין עליו ולידו היית רואה שוטר שזה הקבר של האמא שלו והוא צועק על הזקן הזה ורוצה להרוג אותו. את הצד של מי היית לוקח? אצל פיליפ רות אתה רק היית רוצה שהשוטר יעוף משם ולא יפריע לו לעשות מה שצריך שאתה יודע שזה מעשה של אהבה. הוא מביא לך הרבה מחשבות על איך שהחיים אין בהם כלום.. אתה עוד לא מספיק להבין דבר וכבר הם עוברים ואתה כבר אין לך כוח. הגוף שלך מתחיל להתקלקל ואפילו הדברים הקטנים אתה כבר בקושי עושה אותם. גם אם מבפנים אתה מסתכל על עצמך ורואה בדיוק כמו שראית מתי שהיית בן עשרים מבחוץ אתה כבר לא אותו דבר. אם אתה לא עובד על עצמך יעני לא מספר לעצמך סיפורים על איך שאתה מוצלח או חשוב אז אתה רואה שהחיים זה לא הרבה.”

“בובה על חוט דק ההורים שלי סברו שילדות היא רק מסדרון לקראת הבגרות, ועל כן אין צורך להשקיע בתרבות לילדים. מבחינתם ילד הוא מבוגר קטן. במצב הזה לא בהכרח הייתה לי רק ילדות עשוקה, אלא גם יתרונות. די מהר הבנתי, שאם אין אני לי, מי לי, ופתחתי עצמאות בגיל די מוקדם. לעתים חיפשתי לעצמי את נושאי תרבות שעשויים לעניין אותי, מה שהפך אותי לסקרן המנסה לגלות חוויות חדשות כל פעם מחדש. כך רכשתי לעצמי כרטיס להצגת תיאטרון בובות, שסופר שם על דג זהב ומשאלותיו של הדייג. מאז אני אוהב תיאטרון בובות ואת הבובנאים, הבונים, מפעלים ומשחקים את הבובות, לכאורה מדובר במדיה לילדים מאוד ארכאית על רקע הדיגיטליות העדכנית, אבל אני חושב שזאת מדיה קלאסית ורלוונטית, שלעתים מיועדת גם לבוגרים, ומפתיע שהיא מוצאת דרך להתחבר למדיות הטלוויזיוניות, כמו הסדרות, רחוב סומסום, החבובות, או החרצופים, תוכנית סטירה פוליטית. אני חושב שבכל מבוגר טמון יסוד של ילד קטן. תיאטרון הבובות מאפשר להביא לביטוי תכונה זאת. מהסיבה הזאת כשראיתי באקראי את שם סיפרו של פיליפ רות, התיאטרון של מיקי שבת, העוסק בבובנאי מזדקן המפעיל תיאטרון בובות, חשבתי שמדובר בספר מעניין, מה גם שתמונת הכריכה היא של אוטו דיקס, אמן גרמני, בציורו מ-1925, סצנה של בני זוג הנראית כגרוטסקה אכזרית למושג אהבה. למעשה מדובר במלח הרוכן על זונה כעורה, כביטוי לאלימות המלחמה המועתקת ליחסים מיניים אלימים ומבזים. הספר הזה על עיצבו האמנותי עורר בי סקרנות, שרק בקשה עיתוי מתאים להתממש. אני חייב להתוודות, עד היום לא קראתי אף ספר מספריו של רות. כעת עם פטירתו, החלטתי לקרוא את ספרו המצוי בספרייתי. התחלתי לקרוא, ולפתע מסתבר לי שגיבורו של פיליפ רוות, מיקי שבת ואני באותו גיל, בגיל דומה שהיה רות, שכתב את הספר ולבטח התחבט באותן שאלות, על חיוניות החיים והמיניות המבקשים לשרוד על רקע בגידת הגוף ודעיכת ההתלהבות. גיבור העלילה, מיקי שבת, הוא רודף נשים סדרתי מזדקן, שהופך את חוויות הפיתוי, הזיונים והשפלת הנשים, למהות הקיום. המעניין הוא האופן שבו רות, הפך מחשבות מלוכלכות על מין לפואטיות ולאנושיות. לפתע מיקי שבת במקום להיות רק סוטה מתועב, הפך עבורי לדמות מעוררת חמלה ומחשבות, לאופן שבו אנו מגדרים באמצעות המיניות וגבולותיה, את עצמנו, או גם אובדננו. איך תיאטרון בובות, שהוא לכאורה מדיום תמים, מתקשר לאדם שהוא סקס מניאק? אישיותו של מיקי שבת מורכבת משני הפכים תשוקה לתיאטרון, אך אין לו רצון לעצב שחקנים, הוא מעדיף בובות נטולות אישיות, גוף על חוט המבצעות את שיגיונותיו. כך הוא הפך את דראנקה, אמריקאית ממוצא קרואטי לפילגש שלו, אתה הוא חיי בחשאי ומגשים באמצעותה את סטיותיו, בעודו מתאב את אישתו רוזאנה האלכוהוליסטית. מגע התיאטרון שלו אבד, בתהליך של הרס עצמי. מה שנותר לו זה להניע את הפילגש שלו על חוטים, לבצע בה מניפולציות. אך היא מודיעה לו בהפתעה, לאחר שלוש עשר שנה, אני או נשותיך האחרות, לאן האולטימטום הזה ייקח את מיקי שבת? מול המין הביזארי, מעמיד רות את המוות, כמבטא חוסר צדק פואטי ומעורר פחדים. משפחתו היהודיה של מיקי שבת, איבדה את מרטי, הבן הטוב והבכור שנפל במלחמת העולם השנייה כטיס (מלאך). מאז אימו הלכה ושקעה ביגונה ומתה בחייה, בעודה מדברת עם רוחו של מרטי. מיקי שבת מוצא את עצמו נטוש ללא אם, ללא אישתו הראשונה שנעלמה מחייו. המין הוא תחליף מעוות למגע חסר של אם אוהבת ואישה אהובה. הוא ביטוי לנרקיסיסטיות המבקשת סיפוקים מידיים. האם בכך מיקי שבת מבקש להשכיח את פחדיו מחייו ומהמוות, בהתמכרות למין הורס ומתריס לחיים? רות מצליח בו בעת להצחיק, להעציב וגם לגעת במעמקי הנפש, במשכנם של הפחדים והתשוקות. הצייר היהודי האמריקאי: RB Kitaj, שהיווה השראה לעיצוב דמותו של גיבור העלילה, מיקי שבת, היה חברו ובן גילו של רות. חייו הפכו להיות רוויים בפחדי זקנה, מוות ואובדן מיניות. ככל שהפך להיות בוגר, האמנות שלו הפכה פרובוקטיבית, חתרנית ומעוררת מחלוקת. אישתו מתה מצער כשספג ביקורת. הוא המשיך לאהוב אותה דרך מכחוליו, בציור שלכאורה נעשה כלאחר יד, עם צבעוניות מורכבת ומהממת, בציורים שחלקם נמוגים לתוך עצמם. בחלק מציוריו מצוירים מאהב זקן וצעירה. הצבעוניות הזאת חלחלה בצורה מיוחדת לדמותו של מיקי שבת ולאווירת הספר, שהוא עז בצבעוניותו וברעיונותיו. ולכן הקשר הזה מרתק, מעניין ושופך אור על חברות ואמנות כגורמים המפרים יוצרים וסופרים. הבובות על חוט, הן מטפורה לרצון שליטה באחרים. לעתים מפעיל הבובות הופך בעצמו לבובה על חוט, נטולת יכולת החלטה, המלאה בחרדות קיומיות, ובמשאלות הרס עצמי ומוות. היופי והקסם שהיו בבבות אבדו, כעת הן מרגישות מכוערות ואבודות, מבקשות שהחוט השברירי יקרע, ובכך תסתיים ההצגה.”

“Confusion של קינג קרימזון, עדיף באוטו, עדיף לבד, רק בווליום גבוה, מרק שעועית, כמה שיותר סמיך, הפרק האחרון של בנות גילמור עם כמה כפיות סוכר, אפשר קצת פיליפ רות, אבל לא הקנוניה נגד אמריקה, משהו יותר אישי. ככה זה. גם אם לא כולם גורמים לי להרגיש טוב, זה אזור שבו אני יודעת איך להיות. נוח לי. לפני כמה חודשים, אולי שנה, ניסיתי לקרוא שוב את פורטנוי ולא הצלחתי. לא רק שלא הצלחתי, אפילו מסרתי אותו כדי שלא יעלה על דעתי לנסות את זה שוב. יותר מידי אני, כלומר הוא, היה שם ולא היה לי כוח לזה. והנה בא מיקי שבת, הוא ועשר האצבעות שלו, וזה היה נעים, כלומר, נוח. מה יש בו? צורך מכוון לגרום לכל מי שנמצא סביבו להרגיש פחות בנוח, הכי בוטה, הכי לא פוליטיקלי קורקט ואיכשהו זה גם מאד אנושי ומאד פגיע, וחוסר התנצלות על תחומי עניין מצומצמים שלא נולדו כתוצאה מחוסר יכולת אלא גמרי מבחירה חופשית, ושוביניזם וגזענות ויכולת להביט על עצמו מבחוץ ולהישאר רב הזמן מרוצה ממה שהוא רואה למרות אין סוף הפגמים שהוא יודע שיש שם. וגם הומור, לא חשוב כמה הוא מורבידי. זה עדיין מיקי שבת של פיליפ רות, כלומר אחד שמזיין או רוצה לזיין או חולם שהוא מזיין או פוחד מהיום שבו לא יוכל לזיין וגם אחד שמתנהל תחת צילה של האמא היהודייה שלו, לא חשוב כמה היא חיה או מתה, ויחד עם אלה הוא מתמודד יפה עם חוסר התכלית שיש בקיום שלו, לא רק בשלו, אגב, גם בשלנו, ובוחר לשתף איתו פעולה, שזו אולי לא הבחירה של רוב האנשים, אבל היא מדגישה את הגודל של כולנו ומעלה שאלות ביחס למוסכמות, לזיוף ולצורך לרצות. מיקי שבת הוא אמן לשעבר שנשוי בחוסר אכפתיות לאישה שפעם הוא מצא בה עניין, מנהל רומן ארוך שנים עם מאהבת שכאילו אין בה שום דבר מושך, שום קשר לנשים הגרומות שהוא אוהב, אבל היא אוהבת מין לא פחות ממנו ויש בה איזה יצר חיות כובש כך שבאמת אכפת לו ממנה, ויש לו גם הפצע הפתוח שהותירה אישה אחת שיצאה מחייו לפני הרבה מאד שנים. עם המשא הזה הוא חוזר אל המקומות שבהם התחילו החיים שלו, מנמק את הבחירות שעשה על רקע החיים שהשיגו אלה שבחרו אחרת ממנו, מספר לנו את הגירסא היחצנית של הסיפור שלו, כשאנחנו כבר מבינים את המרחק הגדול בינה לבין הכאב. פיליפ רות מוכיח שוב שכשיש לך סיפור אותנטי לספר, לא חשוב כמה פעמים כבר סיפרת אותו, גם בספר המי יודע כמה יש סיכוי לא רע שזה יצליח לך.”

“פיליפ רות אני חושב יש הרבה שלא אוהבים אותו בגלל שיש לו הקטע הזה כמו הילדים האלה שבגיל ארבע אומרים "תחת" ונקרעים מצחוק ומתי שרואים שהגדולים עושים להם מבט כועס מבחוץ אבל צוחקים בלב שלהם הם עפים על עצמם. הוא לא עבר לו הקטע הזה. כל שניה הוא זורק איזה מילה יעני ציצי זיון וכל המילים האלה ומבסוט מעצמו שנראה לי שהוא מדמיין את החברות של אמא שלו עושות צקצוקים אבל ממשיכות לקרוא את זה עד הסוף. עוד דבר שיש אצלו זה שכמעט כל הספרים שלו זה על אותו אחד שאני חושב שזה הוא בעצמו. יש עוד סופרים שכמוהו לא ממציאים רק כותבים תמיד על עצמם לפי מה שאמרה רחל המשוררת. אליס מונרו אני חושב היא גם דוגמא לזה. מצד אחד זה יכול לצאת משעמם אבל שאני מסתכל ואני מדבר עם אנשים אני רואה שכמעט כל אחד נתפס באיזה ספר שלו. אני נתפסתי בזה וזה פעם שניה שאני קורא אותו ואהבתי אותו אפילו יותר מאיך שאהבתי בפעם הראשונה. אני יגיד לכם למה עוד אני חושב שהוא לא משעשם. לפעמים יש ספרים שהדמות שלהם מתפתחת יעני קוראים לה דברים שעושים אצלה שינוי. פה לא. המיקי שבת הזה שהוא מספר עליו נשאר בדיוק אותו הבנאדם על כל הספר . מי שמתפתח זה מי שקורא את זה יעני ההבנה שלך כל הזמן מתפחתחת וממצב שאתה לא סובל את הבנאדם שהוא לא איש סימפטי כמו שאומרים פתאם אתה מוצא את עצמך מבין אותו ואכפת לך ממנו ואתה מרגיש את כל הכאב שיש אצלו ולא חסר אצלו כאב. אני יכול להביא לכם דוגמא טובה. מי שלא רוצה שלא יקרא כי זה מהספר: נגיד אתה הולך בבית קברות והיית רואה אחד זקן ושמן ומכוער שעטף את עצמו בדגל של המדינה כמו גלימה והוא עומד מעל לקבר של אישה ומשתין עליו ולידו היית רואה שוטר שזה הקבר של האמא שלו והוא צועק על הזקן הזה ורוצה להרוג אותו. את הצד של מי היית לוקח? אצל פיליפ רות אתה רק היית רוצה שהשוטר יעוף משם ולא יפריע לו לעשות מה שצריך שאתה יודע שזה מעשה של אהבה. הוא מביא לך הרבה מחשבות על איך שהחיים אין בהם כלום.. אתה עוד לא מספיק להבין דבר וכבר הם עוברים ואתה כבר אין לך כוח. הגוף שלך מתחיל להתקלקל ואפילו הדברים הקטנים אתה כבר בקושי עושה אותם. גם אם מבפנים אתה מסתכל על עצמך ורואה בדיוק כמו שראית מתי שהיית בן עשרים מבחוץ אתה כבר לא אותו דבר. אם אתה לא עובד על עצמך יעני לא מספר לעצמך סיפורים על איך שאתה מוצלח או חשוב אז אתה רואה שהחיים זה לא הרבה.”