ביקורת ספרותית על 4 מאת נעה כ"ץ
ספר מעולה

---

תמונה אחת שווה אלף מילים. בספר הזה יש אולי אלף תמונות. לא ספרתי. אבל זה קומיקס, אז זה כנראה נכון. ואם בספר הזה יש אלף תמונות, וכל תמונה שווה אלף מילים - אז בחשבון פשוט (טוב, פשוט כשמחשבים במחשבון), יש בספר הזה מיליון מילים. את הספר הזה לקח לי לקרוא משהו כמו 17 דקות (מדדתי בשעון), ובחישוב פשוט (שוב, במחשבון) מגלים ש-17 דקות שוות ל- 1000 שניות. כלומר: אלף תמונות+אלף מילים = אלף שניות. בחישוב פשוט (הפעם לא במחשבון), הקדשתי לכל תמונה ולכל מילה משהו כמו שנייה אחת בלבד.

לקרוא את הספר הזה היה כמו לאכול משהו טעים (גלידה, נגיד) כשאתה כל כך רעב, ומרגיש שאתה רוצה לטרוף הכל בביס אחד, אבל מצד שני מפחד לאכול מהר מדי ומנסה להשתדל כמה שיותר להינות מהטעם ולאכול לאט, די בייסורים. אבל יש לי פה גדול, וגם תיאבון גדול, ומסתבר שגם בספרים הפה שלי גדול (או יותר נכון, העיניים). בכל מקרה, כמו שאמרתי, הקדשתי בממוצע לכל תמונה ומילה משהו כמו שנייה אחת, כי התמונות פשוט רצו מהר, כמו בסרט. טאח, טאח, טאח, טאח, ואתה מגיע לסוף הספר.

וזה הזמן לציין שזה לא סתם קומיקס, אלא קומיקס להטב"י-אוטוביוגרפי. נועה כ"ץ, אשר כתבה אותו וגם איירה אותו, היא לסבית דתייה. כך גם בת זוגה. הקומיקס נקרא 4, משום שב-4 פרקים הוא מספר על 4 להטב"ים, ועל הסיפור הלהטב"י שלהם דרך נקודת מבטם: היא, בת זוגה, חבר שהיא מכירה שהוא הומו קצת נשי, ואישה אחת שבעצם בכלל נולדה גבר. כל הסיפורים האלה, כמו שאמרתי, מסופרים בצורת שברי תמונות שחולפות לידך במהירות. ולמרות זאת, למרות שהן חולפות לידך במהירות, הן מצליחות לגעת. הן מצליחות להעביר את המסר העיקרי של הקומיקס בצורה מאוד חדה וברורה: שזה לא נורא. שזה בסדר. שלא צריך לפחד מהתגובות של הסביבה. שצריך להיות שלם עם מי שאתה (או את, או גם אתה וגם את). שצריך להבין שזה לא הדבר היחיד שמאפיין אותך כאדם. והכי חשוב - שאתה, להט"ב, לא לבד, ושיש עוד הרבה כמוך.

הוכחה חותכת ואמיתית מהשטח לכך שהספר אכן באמת נגע בי והשפיע עליי, למרות המהירות המטורפת שבה קראתי את הספר, ולא רק באופן תיאורטי, שזה יופי של מסרים והכל, היא שאזרתי אומץ, ומייד אחרי שסיימתי לקרוא את הספר, החלטתי שאני הולך לספר לאמא שלי שאני ביסקסואל. כי די, כמה כבר אפשר להיסחב עם זה? נכון, יכולתי להיסחב עם זה עוד כמה שנים מבלי לספר, ומבלי שאף אחד ישים לב שמשהו לכאורה "לא בסדר". יכולתי לצאת עם בנות והכל ייראה רגיל. כי זו האמת. אבל זו לא כל האמת. ורציתי לספר, כדי להפסיק להרגיש כאילו אני חי בשקר, גם אם הוא רק חצי שקר, כמו שהוא רק חצי אמת. בקיצור: החלטתי ליישם את המסרים של הספר, ולא רק להתפעל מהם ולהנהן בהסכמה, ולעשות את זה. פשוט לעשות את זה.
אז כמובן שבחרתי להתחיל במישפט הכי קלישאתי שיש, והוא: "אמא, רציתי לספר לך משהו..." - זה היה בלילה, בחדר שלי ליד המיטה, ולפני שעמדתי לישון, הזמנתי את אמא, וגם את אחותי שיודעת שאני ביסקסואל וביקשתי ממנה שתלווה אותי במסע הזה. הייתי עייף, וגם לא רציתי לפרט יותר מדי, כי לא היה לי כח וגם כי זה כל הזמן נמצא אצלי במחשבות אז לספר את זה למישהו זה כמו לספר את זה בפעם המיליון למרות שאף פעם לא דיברתי על זה עם עוד מישהו. אז פשוט אמרתי לה שאני ביסקסואל, ושרציתי שתדע את זה.
אז סיפרתי לה. וכמובן שזה לא נגמר בזה שאמרתי לה שאני ביסקסואל, ויאללה לישון, והשיחה קצת גלשה לעוד נושאים. בהתחלה אמא שלי שאלה אותי איך הגעתי לזה, אז אחותי התערבה ואמרה: "נו באמת, אמא, מה זה השאלות האלה?", ואז אמא שלי סיפרה לי, לאחר ששאלתי אותה אם גם לה היו פעם מחשבות מיניות על נשים, שכשהייתה ילדה קטנה והיא הלכה לטייל אם אמה (כלומר, סבתי), והיא ראתה כמה בחורות יפות שעברו לידה, היא אמרה, בשיא התמימות, שהן היו כל כך יפות עד שהיא הצטערה לרגע שהיא לא גבר. סבתא שלי כמעט והתעלפה במקום, ככה אמי מספרת לי, בעודה מחייכת. דיבורים על סקס בברית המועצות לא היו נהוגים, היא מוסיפה. אבל לא, היא מתייחסת לשאלתי, היא אינה נמשכת לנשים. בשיחה היו גם כמה דיבורים על גנטיקה, על מחקרים, על כל מני מצבים בחיים של אנשים שונים שמובילים אותם לגבש זיהות מינית, ועוד. השיחה עם אמי הייתה באופן כללי מאוד נעימה והתנהלה ברוח טובה, כמו בספר בעצם, ואני שמח על כך שסיפרתי לה. באותו רגע, לפני שהלכתי לישון, אמי הייתה הבן אדם השני, אחרי אחותי, אשר קרוב אליי ואשר לו סיפרתי על זיהותי המינית. באותו רגע הבנתי שאני מתכוון בזמן הקרוב להרחיב את מעגל השותפים לסוד שלי. ועל כך אספר בביקורות הבאות.

אבל רגע, תישארו איתי. יש לי עוד משהו להעיר בקשר לספר. והפעם בקשר לצד האומנותי שלו, כקומיקס, ולא רק לצד הלהטב"י שלו. כי כידוע, נועה כ"ץ היא לא רק לסבית, אלא עוד דברים. כמו למשל, שהיא קומיקאית מוכשרת. היא מאיירת טובה, והיא איירה את הדמות של עצמה בצורה מדוייקת להפליא, נאמנה למציאות וחיננית. יש בה גם איזה ניצוץ, בדרך שבה היא עושה את הקומיקס. משהו שונה ומעניין, גם בתוך הז'אנר עצמו. בנוסף, היא יודעת להעביר את הסיפור שהיא מספרת בקומיקס בצורה הומו-ריסטית (הבנתם? משחק מילים. זה הומור!) ומשעשעת, שבהחלט מעבירה את המסרים ששום דבר לא נורא, ושאפילו אפשר לצחוק על זה מעט.

אז זהו. אני ממליץ לכם בחום לרכוש את הספר. מאחל לכם אלף שניות מהנות - אלף שניות שיישארו איתכם לעוד אלף שניות נוספות אחרי הקריאה, ועוד אלף שניות, ועוד אלף שניות, ועוד, ועוד, ועוד, ועוד, ועוד...

» ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו
» ביקורות נוספות על 4