“"טוב ויפה ורומנטי להחזיק ברשותך להב חרב מרוסן ונאמן, אך האם זהו הנשק הטוב ביותר להדוף בו את מכות האָלה של הגורל – זאת כבר שאלה אחרת."
אלמן דני זקן, נילסון (או נילסן, כפי שקונרד חוזר ואומר), חי על אי קטנטן באינדונזיה ההולנדית, מגדל גידולים טרופיים וסוחר עם טיפוסים שונים ומשונים. הוא גם מאוד, מאוד, מפחד מהרשויות הקולוניאליות ומכל הסתבכות או אי נעימות. הוא חי בחרדה מתמדת לסטטוס שלו, במעין תחושת שבריריות קיומית.
אחד הטיפוסים הוא סוחר אנגלי עצמאי בשם ג'ספר אלן, בחור צעיר ושרמנטי עם אופטימיות חסרת תקנה, ביטחון עצמי בשמיים, אומץ, ומעל הכל - אהבה עצומה לבתו של נילסון (או נילסן) - פריה, שגם אוהבת אותו בחזרה ומתכננת להתחתן איתו.
פריה היא ברייה יפייפיה, חכמה כשד ועילוי מוזיקלי. אנחנו מוצגים אליה כמי שמנגנת על פסנתר עצום במרפסת של אחוזת אביה באי האינדונזי, מנגנת כל כך חזק ויפה שקול הפסנתר מהדהד עד למים שמסביב. וג'ספר מנווט את ספינתו הדו תורנית במיומנות בין שוניות ושרטונים כדי לעגון כמה שיותר קרוב לאי ולראות את פריה שלו כמה שיותר מהר, לא לבזבז חלילה חצי שעה על עגינה, ירידה לסירה וכו'.
איזו תמונה יפייפיה להתחיל בה ספר!
וכך הספר ממשיך; ג'ספר ופריה הם שני צעירים מקסימים, עם התנהגות מאוד אנושית וקלה לחיבור. ג'ספר עיוור מאהבה ותמים, פריה מודעת לתמימותו, צוחקת עליה עם ידיד משותף (המספר) אבל אוהבת את "הטיפש הזה" בעומק לבה.
ונילסון (או נילסן) הוא זקן קצת קריקטורי, עם הנוירוטיות המסוימת שבו.
קונרד ממלא את החלק הזה בהומור לבבי וקצת סרקסטי, תיאורי אקזוטיקה מרהיבים, ופסקאות נפלאות כמו:
"רגשותיו כלפי הדו־תורנית וכלפי הנערה נקשרו בלבו בקשר הדוק ביותר, כמו שתי מתכות יקרות שהותכו בכור המצרף. והלהבה הייתה חמה מאוד, אני אומר לכם. היא הציתה בו אי־שקט פנימי עז של פעלתנות ותשוקה כאחת. בפניו הנאים מדי, בבלורית הצדית של שׂערו הערמוני, בגפיו הארוכות והצנומות, בברק הנלהב בעיני הפלדה שלו ובתנועותיו הזריזות והחדות, הוא נראה לי לפעמים כמו חרב סיף מהירה המזנקת בלי הרף מנדנה. רק כשהיה ליד הנערה, רק כשיכול להתבונן בה, התחלפה התנהגותו המתוחה כל כך בהתמסרות כבדת ראש להשגחה בכל גוון דק של תנועותיה וקולה. נראה שדעתה המיושבת, הרגועה, ההחלטית והעליזה, השקיטה את לבו. האם הקסם שבפניה, בקולה, במבטיה, הוא שהרגיע אותו כך? על כל פנים, אלה בדיוק הדברים שמן הסתם הציתו את דמיונו מלכתחילה – אם אמנם האהבה מתחילה בדמיון. אבל לא אני האיש שנועד לדון בתעלומות כאלה."
תענוג, פשוט תענוג לקריאה.
ואז מגיע הנבל של הסיפור, קצין קולוניאלי הולנדי בשם הימסקירק.
זו צליעה מסוימת של הסיפור, למרבה הצער; הימסקירק הוא פשוט רע מוחלט. באמת, קונרד לא נותן לו שום תכונה אישיותית טובה. אין לו אפילו תכונות של "נבל טוב" - הוא לא אדם חכם, הוא לא ערמומי, אין לו סיפור רקע כלשהו.. הוא מעוניין בפריה בגלל המראה שלה, בז למעמד שלה ושל אבא שלה (שמתרפס בפניו בתור נציג "הרשויות"), ושונא את ג'ספר בתור "פרחח אנגלי".
הכל טוב ויפה, יש גם אנשים שהם באמת חסרי תכונות גואלות, אבל לזה מצטרף גם התיאור הפיזי שקונרד מתאר אותו; הוא שמן, בראשית גיל העמידה, מכוער, כהה, שחור עיניים ושיער, וקונרד מעמיד את זה במפורש בסיפור בניגוד ליופי של שלושת הדמויות הראשיות האחרות, שמתבטא בעיקר בהיותן בהירות, כחולות עיניים, גבוהות מהימסקירק בראש ומעלה וכו'.. זה כבר די מגוחך לקריאה, צר לי.
קונרד פשוט הולך כאן על 200% עם יצירת דמות שלילית לחלוטין, וזה לעומת תיאור ריאליסטי וכן של האוהבים הצעירים, שאינם מקבלים אידיאליזציה מוחלטת, אלא מהווים תצוגה נאמנה של אהבה צעירה.
עד כאן לא ספיילרתי להרגשתי, אבל אני מעוניין להמשיך לדון בסוגיות בספר באופן שידרוש ממני לחשוף באופן כזה או אחר פרטי עלילה. לכן, אני אסיים את החלק נטול הספוילרים בכמה שורות של סיכום דעתי הכוללת על הספר, ואעבור לספוילרים בפסקה הבאה.
אז ככה, הספר הזה נגע בי מאוד רגשית, כפי שאולי הבחנתם.. הכתיבה ברובה פנומנלית, והשילוב הזה בין אהבה צעירה כנה לבין האווירה האקזוטית והימית, עם סרקזם של איש ים שמספר את הסיפור.. זה פשוט כבש אותי.
גם ברובד יותר עמוק יש כאן אבחנות חזקות רגשית על אהבה ועל החברה, וכל זה בספרון די דקיק שאין בו טיפת שומן מצד אחד, ומצד שני אני לא מרגיש צורך עז ביותר ממה שקיבלתי.
אני די בהלם שלא היה לספר הזה עיבוד קולנועי עד היום, כי זה יעבוד נהדר על המסך. לדעתי על המסך יש לזה פוטנציאל להיות עוד יותר טוב מהספר, אם צוות מוכשר ויצירתי יבצע את העיבוד. יש בספר הזה שפע של סצנות קולנועיות, ורגעים שיועצמו באמצעות שילוב של מוזיקה, ויזואליה ומשחק.
אז אם במאי הוליוודי איכותי (נגיד, ריצ'רד לינקלייטר או ספייק ג'ונז) קורא את זה - קיבלת את הסרט הבא שלך באדיבותי, אין בעד מה.
מילה על התרגום: יהונתן דיין מתרגם מצוין. השוויתי למקור בתחילת קריאתי והתרגום באמת תפס את המהות של השפה הקונרדית. קראתי את התרגום של דיין בעיקר מתוך עצלות להיכנס למורפיקס כל רגע ולתרגם לעצמי את מונחי הימאות שנמצאים בשפע בספר הזה, אבל אני לא מרגיש שפספסתי הרבה, זה תרגום ברמה גבוהה מאוד.
מכאן, ***ספוילרים***
אוקיי, עכשיו לרעיונות שיש בספר הזה.
הרעיון המרכזי בעיניי הוא הטרגיות שבהתנפצות ביטחון נעורים ואהבה עם הריאליה המעוותת של העולם, ועם האקראיות של מזל.
כלומר, מה שהכי הכאיב לי רגשית בקריאה בספר, וממש קומם אותי, זה שפריה וג'ספר פשוט מוותרים ומושמדים בעקבות ההרס של ספינתו של ג'ספר.
זה קומם אותי כי הרגשתי שלאהבה שלהם ולהצלחתם עדיין יש סיכוי, שזו מהמורה שהם יכולים להילחם בה. ממש סיימתי את הספר בדיכאון נכאים, אם לא הייתי בעבודה בזמן הקריאה יש מצב שהייתי בוכה, זה היה כל כך אכזרי.
אז מה שעשיתי האמת זה להתווכח עם גרוק (הבינה המלאכותית של X) על זה חחחח.
ואני חייב להגיד שגרוק שיכנע אותי שלא הייתה להם שום אופציה לישועה לאחר השמדת הספינה, בגלל הסדר החברתי של התקופה ואופי הדמויות.
למשל, האם אבא של פריה היה עוזר לג'ספר? על גופתו המתה ועל גופתה המתה של בתו. האיש הזה מפוחד וקטן מדי מכדי לקחת סיכון שבתדמית רעה בעיניי השליטים הקולוניאליים. הוא גם לא מבין רגשות עמוקים יותר מהישרדות מיידית, זה אדם שהקיום שלו צומצם וצומצם על ידי נסיבות החברה ואופי מסוים שהיה טבוע בו עד להפיכתו לצל חיוור של אדם אוטונומי.
ומהצד השני, פריה וג'ספר היו כל כך גאים, כל כך בטוחים בעצמם וכל כך תמימים שהם לא ציפו למהמורה. לא הייתה תוכנית גיבוי, לא היה ביטוח על הספינה, זו התרסקות אלימה של אמונה צעירה אל מול עולם קר, אפילו ששניהם היו קשוחים לכאורה ולא לכאורה לפני כן, אבל זה כשהיה להם בסיס מסוים, בדמות הספינה. הספינה הייתה המקור לאוטונומיה ולביטחון שלהם, והספינה עצמה לא הייתה חופשית מהסדר הקיים אלא התנפצה (מילולית) בקלות ברגע הקטן שהזוג לא תמרן בעירנות ובמופתיות בתוך השוניות.
זה ספר מאוד קודר ופסימי בהשקפה שאיתה הוא מוציא אותך. פקיד קטנוני, לא יוצלח ורשע מצליח רק בזכות צירופי מקרים וסטטוס בהיררכיה להרוג זוג צעיר, שלא באמת אכפת לו ממנו ושסביר להניח שהוא ישכח ממנו בעוד מספר שנים.
לא, קונרד פשוט לא מרחם. הממזר כבש אותי עם התחלה פסטורלית, אידילית וריאליסטית של אהבה צעירה, ועשה את כל זה רק כדי לנפץ לי את כל מה שהוא בנה עד סוף הנובלה.
9\10 מי שרוצה להרגיש חרא, אני מאוד ממליץ לו.
ועכשיו, פינת הקטעים הנהדרים מהספר שלא היה לי איפה לשבץ בביקורת אבל אני רוצה לשים אותם בכ"מ (וכמובן שגם כאן יש ספוילרים) :
"ובכן, תשאלו, מי היה הימסקירק? ותגלו מיד כמה חסרת היגיון הייתה החרדה הזאת מפני הימסקירק... כמובן, לפי טבעו היה רשע לא קטן. זה היה ברור לגמרי כששמעת את צחוקו. אין דבר המסגיר את אופיו הנסתר של אדם כמו הצליל הגלוי של צחוקו. אבל, חי נפשי! לו היינו נבהלים מכל צחוק רועם ומרושע כמו ארנבת הנבהלת למשמע רחש, לא היינו מסוגלים להתקיים אלא בבדידות המדבר או בפרישות המנזר. וגם שם היה עלינו להשלים עם חברתו הבלתי נמנעת של השטן.
אולם השטן הוא אישיות מכובדת, שידעה ימים טובים יותר והתקדמה יפה בסולם המעמדות השמימיים. ואילו הימסקירק, שעברו מן הסתם לא היה מפואר במיוחד, היה בסולם הארצי של ההולנדים רק קצין צי בן ארבעים, בלי כל קשרים מיוחדים או כישורים להתפאר בהם. הוא פיקד על "נֶפּטֹון", ספינת תותחים קטנה שעסקה במטלות סיור משמימות לאורך ולרוחב הארכיפלג, ופקחה עין על הסוחרים. לא תפקיד רם באמת. אני אומר לכם, סתם סגן טיפוסי בגיל העמידה, בעל כעשרים וחמש שנות ותק, שיפרוש בקרוב לגמלאות – זה הכול."
"על הספה ישבו היא וג'ספר, קרובים זה לזה ככל האפשר בעולמנו הפגום, שבו לא יוכל גוף אחד להימצא בשני מקומות בעת ובעונה אחת, ובכל זאת יוכלו שני גופים להימצא במקום אחד בעת ובעונה אחת. הם ישבו יחד כל שעות אחר הצהריים, ולא אומַר ששיחתם הייתה חסרת היגיון. פריה, שאהבתה אליו כללה מעט חשש מושכל, שמא בהתרוממות רוחו הוא עלול לשבור את לבו בשל מעידה קלה, דיברה אתו כמובן בכובד ראש. הוא, שהרחק ממנה היה מתוח ונמהר, כמו הוכרע תמיד בידי נוכחותה, בידי הפלא הגדול של האהבה המוחשית."
"'בפעם הבאה שניפגש, בפעם הבאה שאחבק אותך כך, זה יהיה על הסיפון. את ואני, בדו־תורנית – כל העולם, כל החיים –' ופתאום התפרץ: 'אני לא יודע אם אוכל לחכות! אני מרגיש שאני חייב לקחת אותך עכשיו, ברגע זה. אני יכול לרוץ אתך בידיים שלי – למטה בשביל – בלי ליפול – בלי לגעת באדמה –'
היא עמדה דוממת. היא האזינה לתשוקה שבקולו. בלבה אמרה שאם רק תלחש כן, ולו גם הרפה ביותר, אם רק תשמיע אנחה קלה של הסכמה, הוא יעשה זאת. הוא מסוגל לעשות זאת – בלי לגעת באדמה. היא עצמה את עיניה וחייכה בחשכה, הפקירה עצמה לרגע לסחרחורת המענגת בתוך זרועותיו. אבל לפני שיתפתה לאמץ את חיבוקו היא נחלצה מתוכו, רחקה ממנו ושבה לצלילותה.
זאת הייתה פריה היציבה. נגעה ללבה האנחה העמוקה שריחפה לעברה מדמותו הלבנה של ג‘ספר, שלא נע ולא זע.
'אתה ילד משוגע,' אמרה ברטט. ואז שינתה את נעימתה: 'אף אחד לא יכול לקחת אותי. אפילו אתה. אני לא מסוג הנערות שלוקחים.' דמותו הלבנה נראתה כמתכווצת מעט נוכח כוחה של ההצהרה הזו, והיא התמתנה. 'לא מספיק לך לדעת שכבר – שכבר סחפת אותי?' הוסיפה בקול רך.
הוא מלמל מילת חיבה, והיא המשיכה:
'הבטחתי לך – אמרתי שאני אבוא – ואני אבוא מרצוני. אתה תחכה לי על הספינה. אני אעלה מהצד – בעצמי, ואצעד אליך על הסיפון ואומר: ‘הנה אני, ילד.‘ ואז – אז אני אלָקח. אבל זה לא יהיה גבר שייקח אותי – זאת תהיה הדו־תורנית, הדו־תורנית שלך – הדו־תורנית שלנו... אני אוהבת את היפהפייה הזאת!'"
"בקול נמוך ובהתנשמות קראה "אה!" כשראתה לראשונה את הדו־תורנית, והושיטה את ידה אל משקפתו הארוכה של נלסון הזקן, שנחה על תומכות גבוה על הקיר. שרוולו הרחב של החלוק החליק לאחור וחשף את זרועה הלבנה עד לכתפה. הימסקירק, האוחז בידית הדלת כמו כדי לרסק אותה, הרגיש כאדם שקם על רגליו לאחר תחרות שתייה.
ופריה ידעה שהוא מתבונן בה. היא ידעה. היא ראתה את הדלת נעה כשיצאה מהפרוזדור. היא הייתה ערה לעיניו הנחות עליה, במרירות לעגנית, בבוז חוגג.
'אתה שם,' חשבה, ויישרה את המשקפת הארוכה. 'אם ככה, תמשיך להסתכל!'
האיים הירוקים הקטנים נראו כצללים שחורים, הים האפרפר היה חלק כזכוכית, ובגלימתו הצלולה של השחר החיוור, שבו נראתה אפילו הדו־תורנית כצללית, הייתה אִמרה של אור ממזרח. מיד כשהבחינה פריה בג'ספר על הסיפון, לצד משקפתו הארוכה המכוּונת אל הבית, הניחה את משקפתה והניפה את שתי זרועותיה הלבנות והיפות מעל ראשה. ובתנוחה הזאת, של צעקה אדירה, עמדה בלי ניע, קורנת, יודעת שמראה דמותה הניבט במשקפתו של ג'ספר זוכה להתפעלותו, ואף מתחממת ברגש התשוקה המרושעת שבעיניו הבוערות והחמדניות של האחר, הנעוצות בגבה. בתוך להט אהבתה, גחמות נפשה, והידע המסתורי על טבעם של הגברים, שדומה כי הנשים ניחנו בו מטבע בריאתן, חשבה:
'אתה ממשיך להסתכל – אתה תמשיך – אתה חייב! אז תראה משהו.'
היא הצמידה את אצבעות כפות ידיה אל שפתיה, ואז העיפה אותן קדימה, שלחה נשיקה לעבר הים, כאילו רצתה לשלוח גם את לבה אל סיפון הדו־תורנית. פניה הוורידו, עיניה זרחו. התנועה החוזרת, מלאת התשוקה, נדמתה כהפרחה של מאות נשיקות, עוד ועוד ועוד, והשמש שעלתה לאטה הביאה לעולם את תפארת הצבע, הפכה את האיים לירוקים, את הים לכחול, ואת הדו־תורנית למטה ללבנה – לבנה להדהים בכנפיה הפרושות – ודגלה האדום התנופף כלהבה זעירה מפסגתה.
ובכל פעם מלמלה בצליל מתגבר ועולה:
'קח עוד אחת – ועוד אחת – ועוד אחת' עד שפתאום צנחו ידיה. היא ראתה את הדגל השוקע בתגובה, וכעבור רגע כבר הסתיר מעיניה המפרץ למטה את גופה של הדו־תורנית. אז פנתה מהמעקה וחלפה לאט על פני דלת חדרו של אביה, עפעפיה מושפלים והבעה חידתית על פניה, ונעלמה מעבר לווילון." (אם זו לא סצנה קולנועית מושלמת - אני לא יודע מה כן!)
"היא הייתה אומרת: ‘לא התכוונתי להיות בת רעה, אבא.‘ ואני הייתי אומר: ‘כמובן, יקירתי. לא יכול להיות שהתכוונת לזה.‘ היא הייתה שוכבת בשקט ואז אומרת: ‘אולי?‘ ולפעמים, ‘האמת היא שהייתי ממש פחדנית,‘ היא הייתה אומרת לי. אתה יודע, חולים, הם אומרים כל מיני דברים. וככה היא גם הייתה אומרת: ‘הייתי יהירה, עקשנית, גחמנית. רציתי רק את טובתי. הייתי אנוכית או פחדנית.‘... אבל חולים, אתה יודע, הם אומרים כל מיני דברים. ופעם, אחרי ששכבה בשקט כמעט יום שלם, היא אמרה: ‘כן, אולי, בבוא היום לא הייתי הולכת. אולי! אני לא יודעת,‘ היא בכתה. ‘תסגור את הווילון, אבא. שלא אראה את הים. הוא גוער בי על השטויות שעשיתי.‘' הוא התנשם ונעצר.
'אז אתה רואה,' המשיך במלמול, 'חולה מאוד, באמת חולה מאוד. דלקת ריאות. מאוד פתאומי.' הוא הורה באצבעו על השטיח, ואני התייסרתי ברחמיי על הנערה האומללה, שהובסה במאבקה נגד חוסר הגיונם של שלושה גברים, עד שבסופו של דבר פקפקה בעצמה."”
