ביקורת ספרותית על נבחרת - בית הלילה - בית הלילה #3 מאת פ"ק קאסט
בזבוז של זמן

---

אממ היי. זו בערך הפעם הראשונה שאני כותבת ביקורת, אז יאיי לי.
אני מהאנשים האלה שאוהבים (סליחה חייבים) לבטא את עצמם, בין אם זה לריב עם מורה שהוא\היא טועה באמצע השיעור, ואני לא אתן לאף אחד להשתיק אותי.
אני תמיד אהיה חייבת להגיד מה הדעה שלי. תמידדד. ואני אהיה חייבת לפרט אותה להביע את כולה במילים הנכונות ובצורה מובנת כך שהמסר יועבר כמו שצריך לעניין.
אז אני אפסיק לחפור לכם ואתחיל בביקורת.
אז ככה, הספר בעיקר מורח את עצמו והעלילה הרדודה מאוד עד אמצא-סוף הספר. שואלים את עצמכם מה קורה עד שמתחילה ההתפתחות? ההתפרפרות של זואי בין שלושת הגברים הסקסיים והנחשקים ביותר בבית הלילה. היא פשוט מסבכת את עצמה בדרמות-רומנטיות למשך כמעט כל הספר, בזמן שהיא יכלה לפתור אותן בשניה אחת בלבד.
להישאר רק עם גבר אחד! את לא יכולה לאהוב שלושה גברים, מן הסתם מבין השלושה את תאהבי מישהו פחות! ואם את לא רוצה לפגוע בגברים הסקסיים והכל כך שווים שכל כך לא מגיעים לבחורה כמוך - שבוגדת בכולם בו זמנית והכי באריק שהכיייי לא מגיע לו להיפגע מרפת שכל כמוך - את צריכה להישאר אם האחד שאת באמת אוהבת, ולא לדחות את הפרידה כל הזמן. לא, את לא יכולה לאכול מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה, יכולת לחסוך לעצמך הרבה כאב ראש וזמן לו היית עושה מה שאת אמורה לעשות כנראה מהספר השני - להיפרד מהית'; ולהבהיר ללורן את הצורה שיש לך חבר (חבר מושלם שיותר מידי טוב בשבילך ושאת צריכה לכבד כל רגע שהוא נושם כל עוד הוא מסתכל לכיוון שלך) ושאת לא יכולה לממש איתו בשום פנים ואופן שום מערכת יחסים בשום אופן שהיא. זה אסור, וזו אפילו לא אהבה ולכן את לא מוכרחת להיות איתו.

אני אומרת לכם, אפרודיטה היא אולי הדמות המכשפה שם, אבל היא הכי נורמלית והיא הדמות הכי אהובה עלי (חוץ מנלה, גם היא דמות שאני מאוד אוהבת). היא אולי מתנהגת כמו שרמוטה\זנזונת, אבל כל פעם שהכניסו אותה לסצינות אני התלהבתי מהספר פי 5 משאני קוראת אותו בדרך כלל (ואני לא מתרגשת כשאני קוראת את סדרת הספרים הזו). היא הדמות הכי מעניינת, אני חושבת שזואי צריכה להעריך את אפרודיטה קצת יותר, כי מה זה משנה איך היא מתנהגת...הכוונה שלה משנה, והתרומה שלה משנה, והיא לא כמו זואי שרק שופטת אותה ועוד מותר לה כי היא מושלמת.
בכנות, אין לי מושג למה זואי חשובה כל כך (טוב מן הסתם אני יודעת, סימנו אותה הרי והסהר שלה צבוע מלא), אבל אני מתכוונת לזה שלא מוסבר למה מדוע היא נבחרה להיות כל כך מיוחדת וכישרונית, הספר כלל וכלל לא עונה על השאלה: מה האלה מצאה בזואי? למה היא? למה בכלל?
במשך כל הספרים מתרכזים רק בחייה הפרטיים של זואי, ולא יוצא לנו לשמוע על דמויות אחרות חוץ מאפרודיטה. למה זואי היא זו שרואה את כל העניין עם הרוחות? למה היא צריכה לראות את כל הקטעים העסיסיים ולספר אותם לאחרים? הרי מה הקטע אם כך בדמויות אחרות: כמו ארין ושוני, דמיאן, אריק, אולי אפילו החברות של אפרודיטה - אם לא משתמשים בהן? הן רק לקישוט. סטיבי ריי ואפרודיטה הן הדמויות היחידות שדרכן הסופרות מגלגלות את הסיפור. הדמויות האלה? שם נמצאות שם כדי שלא נרגיש בריקנות רבה יותר מכפי שאנו מרגישים כשהן כבר נמצאות שם. כשזואי מגלה משהו חדש ומתכננת לספר\סיפרה אותו לחבריה או לאנשים אחרים זה מרגיש לי ככה: אותם הדברים חוזרים. לוקחים צעד קדימה, וחוזרים שלושה אחורה, וחוזרים איכשהו למרובע האהבה שלה (פאקינג מרובע אהבה).רק בסוף מתפתח משהו!
וכל הזמן צריך להזכיר שהיא מיוחדת והאלה סימנה אותה.
הדמות הראשית לא פועלת, בכלל. היא רק עסוקה בטקס המעצבן שלה ובמרובע האהבה שלה, וקצת עסוקה בעניין סטיבי ריי וזורקת פה ושם חשבון לאפרודיטה.
זה באמת נהפך לחרוש.

אבל תופתעו, יש טוב בספר הזה! (אפרודיטהההה)
אמנם יש שם דמויות שטחיות כמו החברים שלה זואי, אבל הן בכל זאת דמויות טובות שלא בהכרח נחוץ להיפטר מהן. הן לא מפריעות, פשוט נמצאות שם לקישוט ליום הולדת בחג המולד של זואי.
אני אוהבת את אהבתה של זואי לסבתא שלה, זה גורם לי להיזכר שהיא אנושית ולא הכי מושלמת בעולם הקטן והמשולם שלה.
אני אוהבת את הקטעים של זואי עם אמא שלה והדביל החורג שלה, אלה קטעים באמת מעניינים שחבל שלא נתנו עליהם דגש מיוחד (על אף לא אהבתי את העניין של השמצת הנצרות, כי זה בכל זאת מעליב ויש אנשים מאמינים (לא אני, אבל אנשים)).
תמיד אהבתי את סטיבי ריי, אמנם הפעם היא התחילה להיות דמות קצת לא אמינה. היא אומרת שהיא מסוכנת ושצריך להתרחק ממנה, אבל היא בתכלס מתייחסת כלפי זואי באדישות ואם היא תתקרב אז לא נורא. לא! זה נורא, זואי נוראה, לכל מקום שהיא הולכת היא מסנוורת אנשים עם השלמות הלא טבעית שלה בזמן שאנחנו בני התמותה הארורים בעלי החיים העלובים צריכים לסגוד לזואי על כך שהיא נמצאת בנוכחותינו במרחק של חצי קילומטר......
אוחחח, קראתי את הספר הזה באונס, לא אונס כואב כי בכל זאת הספר הזה כל כך פשוט ושום דבר בו לא מסובך (לא נתקעים על שום דבר) שאני גמרתי אותו בשלושה ימים.
אבל אנשים תתעודדו, לא הכל פה רע, כשתגיעו לסוף (אם תשרדו את הטחינות האלה בשכל ואת הדפוס החוזר) אתם תהיו מרוצים יותר מהמושלמת הקטנה שכולנו אוהבים (הוווו זואי!).

סליחה אם חפרתי.
סליחה אם פגעתי באנשים.
פשוט רמת השלמות של הדמות הראשית לא הופכת את הספר לפמיניסטי כי הדמות כל כך חזקה, היא הופכת את הספר ללא הגיוני ולא אמין (עזבו לא הגיוני כי זה יעני ספר ערפדים...).
אני ממליצה על הספר הזה בפושר (לא בחום ולא בקור), רק אם אתם מוכנים לסבול עוד קצת מהדרמות הרומנטיות ומהטימטום של זואי ולהגיע סוף סוף לעלילה המעניינת של הסיפור האמיתי...

» ביקורות נוספות של לידי
» ביקורות נוספות על נבחרת - בית הלילה - בית הלילה #3