במשך תקופה ארוכה הייתי גולשת בפורום "נשים שלא רוצות ילדים" ששינה את שמו מאוחר יותר ל"פורום אל-הורות". למכרים שלי זה היה נראה די מוזר - אימא להרבה ילדים שגולשת בכזה פורום. אבל האמת שהוא היה מעניין מאוד. לאנשים שלא רוצים ילדים יש מחשבות על גידול ילדים, כי הם עוסקים בזה לא מעטף, ולחלקם הגדול יש סיבות טובות לא לרצות להביא ילדים משלהם.

אבשלום מגל לא רוצה ילדים.
הוא לא קורא בפורום אל הורות ולא קורא לעצמו אלהורי, ואפילו לא מדבר על זה יותר מדי, אבל ברור לו שמבחינתו ילד משלו יהיה אסון. הוא גר בהמבורג ועושה דוקטורט, יש לו בת זוג, לא יהודייה, ושמה פטרישיה, והחיים טובים אליו באופן יחסי. ואז שאלת הילד עולה במלוא עוזה, והוא קצת צריך להתמודד עם העבר.

עידן גרינברג הוא סופר ישראלי.
אשר על כן מעסיקות אותו סוגיות של מערכות יחסים במשפחה המורחבת. הוא מביא אל אבשלום את אחיו הגדול אביתר, כבר אב לתאומות, ומתקשר דרך הטלפון. ואבשלום מבין שהוא הפך לדוד הזה מחו"ל, ששולחים לו תמונות אחת לתקופה. הוא מביא לאבשלום את אביו מוני ואת סבתו, שניהם נחושים להחזיר אותו ארצה כי אמא שלו חולה מאוד ויש שאלה של אפוטרופסות.

ומעל לכל תוקפות את אבשלום שנות העבר שלו. כשהיה בן שש נולד אחיו מיקי, והלידה הזאת הפכה את כל המשפחה על פניה. שכן מיקי לא היה תינוק רגיל, אלא מה שקוראים לו בעל צרכים מיוחדים, ושאב כל טיפת אנרגייה הורית שיש. כל כך הרבה אנרגייה, שהמילים "משפחת אומנה" עלו לאוויר. וזה מה שרודף את אבשלום מגיל 6 עד גיל 32, וכנראה גם להמשך חייו, ועל זה הספר.

הכתיבה מדלגת חופשי בין הווה לעבר, ובין תקופות שונות בעבר, וזה לא ממש קל לקריאה. בנוסף ההרגשה היא שאין מיקוד לספר. זה לא "מה אם היו אומרים לך" שעוסק בתמה בסיסית מאוד של מזל טוב, מזל רע ובחירה. זה לא סיפור ילדים עם צרכים מיוחדים, ולא סיפור על ילדות חיפאית בשנות התשעים, ולא על משפחות רומניות, ולא על הורות ולא על קשרי משפחה. יש איזה בליל של הכל ביחד, אבל הסך הכל לא התגבש לידי אמירה אחידה.

הסיפור שלכאורה נראה סוחף ואפילו מעניין ,גרם לי לחטוף אותו מהסיפריה במיוחד שמדובר בסופר בתחילת דרכו ומה עוד שזה ספר הביכורים שלו.
קראתי שהספר נכתב בפרק זמן של 5 שנים ומה עוד שהסופר מעביר סדנאות כתיבה בחיפה תחת חסותו של אשכול נבו.
הספר התחיל טוב ואפילו גרם לי לצפיות להמשך סוחף ומרתק אולם הכתיבה התחלפה לה לשעמום אמיתי , כתיבה רדודה וסוף טפל לחלוטין.
מאוכזב מרמת הכתיבה ומההוצאה לאור שהסכימה לתת חסות לספר חדש שכזה.