לפעמים אני נתקפת פתאום במצב רוח פילוסופי (זה קורה בדרך כלל ברגעים האלה שאני פשוט בוהה בסך של המחשב מרוב שיעמום) ואיכשהו כל פעם מתגנבות לי שאלות כאלו ואחרות לראש, פעם ירדתי לשורש העניין של מעמדות חברתיים, פעם חשבתי על למה יש מלחמות ועוד ועוד ועוד... הייתי יכולה להמשיך לחפור לכם עד מחר אבל בכל זאת, אני לא רוצה שתהיה לי כאן ביקורת באורך של אנציקלופדיה,
אז נחזור לעניינינו,
אבל בעקבות הספר הזה עלתה לי שאלה חדשה לראש : מה היה קורה עם מישהו מהמשפחה שלי היה חולה בסרטן?
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אני זוכרת את היום שבו ראיתי את הספר בפעם הראשונה,
הייתי באותו יום בסטימצקי והספר הזה פשוט קרץ לי מהמדף,
אני זוכרת שחשבתי לעצמי "הו! זה בטח ספר קליל ונחמד כזה, זה כבר יעביר לי את הזמן" אז קניתי אותו, הלכתי הביתה נשכבתי על המיטה וחשבתי לי "מה אני כבר יכולה להפסיד" ובלי הרבה ציפיות ניגשתי לקרוא את הספר.
אלוהים כמה שאני טעיתי!
האמת אני חייבת להיות כנה איתכם, הספר הזה הוא לא סיפור מופת, זה לא סיפור שייזכר לדורות או יגרום לכם לתהות מה זאת האנושות? או איך נוצר היקום? או מה אנחנו בתוך העולם הזה?, הוא לא באמת מחדש לנו הרבה כל מה שהוא עושה זה לספר לנו את קורות חייה של נוגה רוטינשטיין, נערה שלפניי בת מצווה שאחותה חולה בסרטן.
אבל כאן רבותיי, נמצא כל הקסם שלו.
עובדה שעברו שנים מאז שנגעתי בספר הזה אבל אני עדיין זוכרת את העלילה,
טוב נו אני לא זוכרת את כל השמות ואת כל התפניות אבל אני זוכרת מה הרגשתי באותו הזמן שקראתי את זה.
אני זוכרת שצחקתי, שבכיתי, שהתרגשתי, שכעסתי, שאמא שלי בקושי הצליחה להוציא אותי מהספר (ותאמינו לי שהיא ניסתה)
ולא הרגשתי רק את הרגשות הפשוטים הללו, אני גם הזדהיתי מאוד עם הדמות של נוגה. הסופרת לא התיימרה לעשות אותה מיוחדת או בוגרת,(אם כי היו רגעים שהיא הייתה ממש ילדותית יחסית לנערה בת 11) הסופרת ניסתה לעשות אותה כמו כל נערה רגילה והאמת שהיא הצליחה.
היו רגעים שבהם ממש הבנתי אותה (כמו בריבים שלה עם מלכת הכתה, העובדה שהיא התאהבה במישהו שלא שם עלייה... אלו צרות של נערות טיפוסיות!)
והיה גם עוד משהו שאהבתי בספר, הכתיבה.
יש כאלו שיגידו שהיא ילדותית, לא מתאימה לרמה של סופרת, נראה כאילו מי שכתבה אותה בכתה ו' ועוד שטויות מסוג זה... אבל אני שואלת את כל מי שאמר את זה, זה לא אמור להיות ככה?
תזכרו שנקודת המבט היא של נערה בת 11 לא של זקנה בת 90 עם אוצר מילים שלא יבייש מילון או משהו כזה. הכתיבה קלילה מאוד, זורמת וגורמת לקורא פשוט להישאר בתוך הספר ואפילו (לבעלי הדימיון שביניינו) להיכנס לחיים שלה ולנסות להבין איך הוא היה מתמודד עם זה,
וגם אני חייבת לומר : למרות שהכותרת היא "עד הבת מצווה זה יעבור" ושיש הרבה מאוד אזכורים של המסיבה זה לא מתאים רק לנערות בנות 12 הרי עובדה : כשקראתי אותו לא הייתי בת 12.
הוא לא מדבר ברובו על הבת מצווה אלא על הסרטן, אבל לא בצורה רפואית עם מונחים שהשד יודע איך לומר אותם ומי לעזאזל האידיוט שהמציא את המילים האלו?, הוא מדבר עליו מנקודת מבטה של נערה שלא מבינה מה נפל על אחותה או למה דווקא היא חולה בסרטן (היא אפילו חלמה על הסרטן פעם וקראה לו יצורע) ושלא תטעו לרגע, הספר לא מדבר רק על הסרטן או על הבת מצווה הוא מדבר גם על אהבה, על חברות, על סכוסוכים, רכילות... כל מה שיש בחיים של טינייג'רית טיפוסית,
אז כן, זה לא "אשמת הכוכבים" זה לא ספר מיוחד שיגרום לכם להתחיל למרר בבכי או לצרוח מאושר, הסיפור ברובו לא באמת מציג בפניינו משהו שלא נראה פה בעבר,
אבל מה הוא כן עושה? הוא משאיר רושם, בדרך המיוחדת שלו, בצורה המעט בנאלית שלו הוא משאיר חותם בראש, אחריי הקריאה אני הרגשתי שכרגע הייתי חלק מהחיים שלה, הרגשתי חלק מהספר וזה חותם שבכלל לא קל להשיג, התחברתי לדמויות באופן כל כך עמוק עד שכאשר הפכתי את הדף האחרון לקח לי קצת זמן לחזור לחיים האמיתיים.
עובדה שאני זוכרת מספיק ממנו כדי לכתוב עליו ביקורת שכזאת...
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
עכשיו כשהביקורת נגמרה והמבט החולמני נעלם לאט לאט מפניי, אני מסתכלת על הספר שמונח לידי כאן על השולחן, מעבירה את ידי בין דפיו הרכים, חושבת לי על נוגה, נטע (אחותה) וכל שאר הדמויות הססגוניות וצוחקת לי לפתע, צחוק משוחרר ואמיתי, אני צוחקת על עצמי לפני שקראתי, איך ששפטתי את הספר על פי הכריכה והתקציר, אני צוחקת על איך שאחריי הספר הזה יצאתי אדם חדש, איך עכשיו אני מבינה קצת יותר את הסרטן בצורה הקלילה ביותר שיש ואיך שאפילו מהביקורת והנוסטלגיה נשאבתי בחזרה לעולם של נוגה...
מקווה שאהבתם ☺
