"גודל הציפייה, כגודל האכזבה". אין משפט יותר מדויק שיכול לתאר את התחושות שלי כלפי הספר, בדיוק כמה דקות אחרי שסיימתי לקרוא אותו.
את עיניי שמתי על הספר לפני כ-6 שנים. התנדבתי בספרייה הציבורית, וכל אדם שהחזיר את הספר, רק דיבר בשבחיו. הספר היה בכל מקום: בטלווזיה, באינטרנט ובעיתונות. המליצו לי לחכות עם הספר, אמרו לי שאם אני רוצה לחוות אותו כמו שצריך, ולהתרגש ממנו, אני צריך לחכות כמה שנים כדי שאתבגר.
ואני כמובן חיכיתי, רציתי לחוות את הספר כמו שכולם חוו אותו, רציתי להרגיש ולהתרגש כמו כל אחד שהחזיר את הספר ואמר לי שבכה לפחות פעם אחת.
חלפו השנים, ובסופו של דבר התגלגל הספר לידי, ואני התחלתי לקרוא אותו בציפייה כה גדולה!
וכך ככל שהתקדמתי עם עמודי הספר, התלהבותי הלכה ופחתה. נקודה חיובית שגרמה לי להמשיך ולקרוא היא שהספר הוא בין הבודדים שבאמת גרם לעולם להבין מהי אפגניסטן חוץ ממדינה שגרמה לאסון התאומים, מהי ההיסטוריה שלה. הספר נתן לאנשים להסתכל במשקפיים אחרות על המדינה, ועל זה מגיע לסופר שאפו.
חוץ מזה, הרגשתי שאני קורא טלנובלה שבמקום ספרדית מדברת פרסית. הספר נופל כל פעם לקלישאות אחת אחרי השנייה, וכל זה למרות שהדמות הראשית - אמיר, מספר איך המרצה שלו לספרות היה אומר לכיתה כל פעם לברוח מקלישאות, ולא ליפול אליהן. אבל איכשהו הסופר הצליח להעביר את הקורא עלילה רצופת קלישאות הן בעלילה, והן בכתיבה.
אחד מהמאפיינים הבולטים הוא "גילוי העתיד".
הסופר כמעט כל פרק מספר לנו ברוב טובו, מה יקרה בעוד כמה עמודים, לדוגמה:
לא ידעתי שזאת תהיה הפעם האחרונה שאני אראה אותו.
לא ידעתי שרק עוד שנה אוכל מזון מוצק.
לא ידעתי שהמילה הבאה שהוא יגיד תהיה רק עוד שנה.
וככה כל פרק בעצם הוא פרומו לפרק שיבוא אחריו...
מה שמבטל את תחושת הקיצ'יות מפעם לפעם, הם התיאורים הגרפים המזעזעים שקורים באפגניסטן של שנות ה2000, מה שמוביל את הקורא למסע של - בכי, בחילה מתיאור גרפי מזעזע, ובחילה מרוב מתיקות.
אם יש אנשים שאוהבים את הז'אנר הזה שבו הסופר מנסה בכוח לגרום לקורא לבכות, ולהרגיש התרוממות רוח, מוזמן בחום רב לקחת את הספר הנ"ל ולהינות, מובטחת לו חוויה בלתי נשכחת!