ביקורת ספרותית על קוראים לי איה מאת אילה צרויה
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 19 ביולי, 2016
ע"י לי יניני


קוראים לי איה ואני רוצה לחיות!

זה המשפט שהידהר לאיה בראשה מעת שקיבלה את התשובה המרה- "ס ר ט ן ! "

"אני שוב חולה בסרטן, הפעם גרורתי." (עמוד 5)

אילה צרויה ז"ל הלכה לעולמה ב-17.5.2016, כשבועיים לאחר השקת הספר "קוראים לי איה".

את הספר היא הקדישה לשולה רוט ז"ל. אילה הצליחה לחלץ מפיה, על ערש הדווי, סיפור חיים מרטיט ומרגש כאחד. עם התחלה כזו ברור שלסיפור הזה אין HAPPY END ...ואין עתיד!

אילה צרויה ז"ל מגוללת כאן סיפור בשני צירי זמן: עבר והווה. שני הזמנים כתובים בהידוק ובמקביל עם מעברים חלקים. השינוי בזמנים מתבטא בשינוי גודל הגופן בפרקי הספר.

שתיהן: איה ואילה רוצות לחיות אבל...

הדמות המרכזית בעלילה היא "איה". במציאות זו שולה רוט ז"ל. אילה צרויה ז"ל טוותה לקורא סיפור חיים על ילדות "קצת אחרת" והרבה... א-ח-ר-ת...

בסוף הספר מודה הכותבת לחברתה, ומזכירה את הצעידה המשותפת שלהן במסע החיים. ההליכה המשותפת במסדרונות בית החולים, כששתיהן כואבות, ומנסות לגרש את החולי ומתנגדות לתחושת הבחילות של "אחרי הטיפולים".

... וכך זה מתחיל... מיכאל, בעלה של איה, מעניק לה מחברת עם כריכה קשה כמתנה, רק כדי שתכתוב את סיפורה, בצורה מסודרת ותימנע מהפתקים הפזורים במיטתה... עמוד 7: "קפה? אני מהנהנת "הפוך חם וחזק"... כשמיכאל יורד להכין קפה, אני מציירת שער, כילדה בבית ספר יסודי וכותבת –
לא אמות
כי אחיה
ואספר מעשי.
ובאותיות קטנות, כמעט בלתי נראות, איה ברמן-שור... "

מצאתי הקבלה בין אופן החתימה, למצבה הפיזי של איה. היא הרגישה כל כך קטנה מול הגורילה הזו ששלחה גרורות בגופה, שמצאה לנכון לכתוב את שמה באותיות קטנות...

איה נולדה ל"יפה וישראל ברמן" בינואר 1960 בכפר אתא שהיום מוכר בשם: "קרית אתא" ... (גם כאן, ניראה לי שהשם שניתן לדמות מתוכנן... אימא של איה – יפה, הייתה אישה יפה ולא בכדי...).

משפחת ברמן לא ידעה את נפשה מרוב אושר, לעומת משפחתה של האם (דוידוביץ) שיצאה מאוכזבת משערי בית-החולים. למה? כי נולדה להם נכדה ולא נכד! (בהמשך הספר הדמויות הללו לא מופיעות כמעט, וישנה התעלמות מעצם קיומן).

זו קבלת הפנים שאיה קיבלה שקפצה לתוך עולם החיים והיו לה חיים... אבל איזה חיים?

איה העבירה את ילדותה בבית סבא וסבתא – רוחל'ה ומאיר ברמן. הוריה והיא הצטופפו להם בחדר אחד קטן בבית סבא וסבתא. איה מאוד אהבה את סבתא וסבא ונפשה הייתה קשורה בהם. הם טיפלו בה במסירות ודאגו לה, ובחלק ניכר מהזמן איה בילתה אצל איטה-דודתה ובנה דוויד שהיה לה כאח.

כשאיטה צנחה לדיכאון לידה, ולא יכלה להניק את בנה-דוויד, יפה הניקה את דוויד. כשאיטה חזרה לאיתנה, יפה מצאה את עצמה "חסרת תפקיד". לבשל ו/או לסייע במשימות תחזוקת הבית לא נתנו לה. היא החלה להשתעמם, ולכן בחרה מעת לעת לברוח להוריה לכמה ימים, ולקראת סוף השבוע לחזור ולפגוש את בעלה ואיה בבית הוריו.

המתיחות בין שתי הנשים, רוחל'ה ויפה נתנה את אותותיה, ומאידך ליפה וישראל "נמאס" כשמחנכים אותם, ואומרים להם איך לגדל את איה, ולכן כשאיה בת ארבע, הוריה בוחרים לנחות יחד איתה בעיר הגדולה: "תל-אביב".
העיר הגדולה לא האירה פנים לאיה... ההיפך, הצטרף אליה אורי אחיה ועליה הוטלה משימה: "לטפל באורי". לא קל לטפל באורי, כשהיא רק בת שבע ואורי בן שנתיים בלבד, עם הורים שנעלמים מהבית כל היום והלילה. ההורים מבטיחים שיגיעו חזרה מ"העבודה", אבל הם לא מגיעים. בלילות איה ואורי ישנים לבד חבוקים זה בזרועות זו, עם קיבה ריקה ומומסת ממיצי מרה, כי המקרר ריק או שבמקרה הטוב, לעיתים הם ימצאו שם שתי פרוסות לחם יבשות.

בתוך הבועה הריקה מהורים ויד מכוונת, איה ואורי ממציאים להם משחקים עם כסאות, מחבואים, או שאיה מקריאה לאורי מהספר "כושית בת אילת", שמרוב שאיה חזרה והקריאה אותו בפני אורי, אורי כבר דקלם את הסיפור בעל-פה.

באחד הימים סבתא רוחל'ה האהובה "קפצה" לביקור וחשכו עיניה... היא גילתה את נכדיה נטושים בבית נעול ומוזנח, כשחיתולים מלוכלכים מקשטים את חדר האמבטיה, בקבוקים בכיור, שולחן עטוף בפירורי לחם וספה קרועה. המחזה קרע את ליבה, והיא החליטה לאסוף את הילדים לביתה שבכפר אתא...

ליפה וישראל ברמן לא היה רישיון להיות הורים! במכונית החיים הם אפילו לא היו זכאים לסמן את מכוניתם באות "ל". יפה וישראל היו "מכורים לעבודה" שעבדו בה ביום ובלילה, עד כדי כך הם אהבו את "עבודתם" שאפילו בליל הסדר, הם השאירו את ילדיהם לבד בבית. למה? כי "הם עבדו במה שהם אהבו"...

עמוד 154: "ישבנו בבית וחיכינו. הוא לא בא. אף אחד לא בא. שמענו מעלינו את קולות השמחה וההמולה מבית משפחת ברכה, משפחתה של גאולה, אבל לא העזנו להיכנס אליהם. נשארנו לבד בליל חג הפסח. קראתי לאורי מההגדה שקיבלתי בבית הספר, שרתי את מה שזכרתי. אורי סירב לשיר "מה נשתנה". אכלנו מצה ושתינו מים. כשהגענו בהגדה לעשר המכות, נשבעתי שכשאבא ואמא יחזרו, אני אכה אותם בכל כוח, את כל מה שאורי הכה אותי, שיסבלו גם הם. הרבה פעמים חשבתי לעשות את זה, אבל תמיד כשחזרו כל כך שמחתי, ששכחתי מה עברתי בהיעדרם. הפעם נשבעתי שלא אשכח. הלכנו לישון חבוקים, ובבוקר המשכנו לחכות..." (לא פלא שאורי סירב לשיר "מה נשתנה"...)

איה ואורי לא וויתרו ואחד המשחקים שלהם, היה לגלות לאן הוריהם נעלמים. הם עקבו אחריהם ואז האמת המכוערת מתגלית...

בתוך עולם הזוועה שהילדים הללו גדלו, מבצבצות להן נשמות טובות: גילה השכנה, הסבא והסבתא, גילה ומיכאל הקיבוצניקים, דודה איטה והדוד שאפילו "חוטף" אותם לביתו בנהריה.

בציר העבר הסיפור מגולל את חייה של איה מבית סבתא וסבא האהובים, הוריה חסרי האחריות, הפרידה מאחיה אורי, הקיבוץ, גיוסה לצה"ל ועד לנישואיה למיכאל, שמלווה אותה עד לדקות החיים האחרונות.

בציר ההווה הספר מגולל מלחמה מול המחלה, אהבת המשפחה, החברות והחברים, הבדידות, הכעוס, מצבי הרוח, התלות באחרים, לצד פסימיות ואופטימיות...באחד הפרקים איה מיואשת ושואלת: "אם העוצמה הכי גדולה של החיים היא היכולת להיות חלש?" המחשבות לא מרפות ממנה ... (עמוד 202).

הספר הזה הוא סיפור עוצמתי, על "הזנחה הורית", והישרדות מול איתני הגורל והאנושות, הכוללים החלטות גורליות שחרצו את עתידם של איה ואורי.

הסיפור מפגיש את הקורא עם ילדה-אישה מיוחדת, דעתנית, וחזקה שהנסיבות והגורל הקפיצו אותה מעולם הילדות, לעולם המבוגרים ולעיתים גם מהחושך לאור ... ולצערי האור במקרה של "איה" היה קצר...

לתוך עלילה הזו הסופרת שוזרת נושאים נוספים כמו: אי קבלת השונה, השד העדתי, חוסר שיוון והחיים בקיבוץ.

ספר נוקב, חזק, כואב וסוחף, ללא רגע דל. לא פעם מצאתי את עצמי עם דמעה על הלחי... איך? למה? כיצד יכול להיות שיש משהו יותר חזק מאהבה לילדים? יש כזה דבר? כן, בסיפור חיים הזה!

חבל שאילה צרויה ז"ל, לא תוכל לקרוא עד כמה סיפור חייה של איה ושלה מצליחים לחצות את הלב בחץ!

בשורה התחתונה: מומלץ בחום. ספר לא קל, לא טוב, מצוין למרות שהכתיבה והאיכות שלא תמיד אחידים...

אזהרה: אי אפשר להניח את הספר הזה מהיד!

"הילדים אוהבים את הוריהם, ושהם מתבגרים הם שופטים אותם, לעיתים הם סולחים להם." (אוסקר ווילד) מתוך הספר תמונתו של דוריאן גריי...
לסיום: חבקו את הילדים ואמצו אותם ללבכם, כי כל פיסת זמן איתם לא תחזור... יש חופש גדול עכשיו... נצלו את הרגע!
לי יניני

נ"ב: שמתי לב, ששמה של הסופרת "אילה" ושם הדמות הראשית בספר "איה"... השמות מתחילים ב-א' ומסתיימים בה', רק שבשם הגיבורה חסרה האות "ל"... זה בדיוק מה שהיה חסר להוריה של איה! תחשבו על כך.

23 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
תחיה כל רגע (לפני שנה ו-3 חודשים)
מחלה ארורה
לי יניני (לפני שנה ו-3 חודשים)
שונא ספויילרים - לא גוללתי את עלילת הספר... אם היית קורא את הכריכה היית מבין שאין כאן ספויילרים.
תודה על הביקורת שלך על הביקורת שלי.
שונא ספוילרים (לפני שנה ו-3 חודשים)
לי, למה נדמה לי ש'ביקורת' זה לתת את חוות דעתך ולא לגולל מחדש את עלילת הספר?... יש שם רק כמה משפטים שהם ממש 'ביקורת' בתוך כל הבליל הזה.
לי יניני (לפני שנה ו-4 חודשים)
חני תודה...זה ספר על תקופה של פעם....
חני (לפני שנה ו-4 חודשים)
זה נכון מה שכתבת על ההורים,לעיתים נדמה שיש לנו את כל הזמן שבעולם. חייבים לנצל את הזמן ולתת עדיפויות ..וכתבת יפה ומרגש.נשמע כמו ספר של פעם .
לי יניני (לפני שנה ו-4 חודשים)
:-)
רחלי (live) (לפני שנה ו-4 חודשים)
בשמחה רבה....
לי יניני (לפני שנה ו-4 חודשים)
live תודה ואני שומרת לעצמי את הזכות לאכול עוגה... לא שכחתי :-)
רחלי (live) (לפני שנה ו-4 חודשים)
לי, לקבל מחמאה כזו ממך...ריגשת אותי יקירה תודה, ואין על מה אני פשוט נהנית תמיד תמיד לקרוא את הביקורות שלך וההמלצות שלך.
לי יניני (לפני שנה ו-4 חודשים)
live - תודה לך. תמיד מפרגנת ... אין עליך. אם לא היית קיימת היו צריכים להמציא אותת
רחלי (live) (לפני שנה ו-4 חודשים)
לי, סקירה מדהימה ומרגשת, תודה לך





©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ