ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום שבת, 2 ביולי, 2016
ע"י בוב
ע"י בוב
'איפיגניה בטאוריס' מחזה על נושא יווני בעיבוד של גתה.
תרבות יוון ורומי העתיקה הן מהאהובות עלי בעולם הספרותי. וככל שאני נובר ומלקט בעולם העשיר הזה, לאט לאט מתחברים לי חלקי התצרף האדיר שהמיתולוגיה הזו מכילה. האומנם המחזה נכתב כאלפים שבע מאות שנה אחרי האיליאדה של הומרוס, אך הוא נאמן למחזה של אויריפידס ששימשה את המקור עליו נסמך גתה (ידוע שגם איסכילוס וסופוקלס כתבו על נושא זה אך המחזות לא נשתמרו).
איפגניה היא ביתו של אגממנון, מלך מיקני ואחיו של מנלאוס, מלך ספרטה ממנו נלקחה הלנה היפה. אגממנון הוא נצר לטיטן טנטאלוס (האלים העתיקים שניסו למרוד בזאוס והפסידו במלחמתם). לטנטאלוס נולד פלופס שביחד עם היפודמיה הביא לעולם שני בנים: תיאסטס ואטראוס. אולם מאוחר יותר מביא פלופס בן נוסף מאישה אחרת ובמסתרים רוצחים תיאסטס ואטראוס את אחיהם החורג. האב חושד כי היפודמיה היא האחראית למעשה והיא שולחת יד בנפשה. כך שולטים זוג האחים זמן מה ביחד עד שתיאסטס בוגד באחיו כשהוא שוכב עם אישתו. ארטאוס מסלק את תיאסטס, וזה גונב את אחד מבניו של אחיו ויוצא לגלות ושם מגדלו כבנו. לאחר שנים הוא שולח את הילד לרצוח את "דודו" מבלי שהוא ידע שהיעד הוא למעשה אביו הביולוגי. הנער נתפס ומעונה עד מוות לעיני ארטאוס בעודו שותה יין. רק מאוחר יותר נודע לו מי מת מול עיניו השיכורות. רדוף נקם הוא מתראה מתון, שווה נפש ומפויס, מושך את אחיו חזרה לשוב עם בניו. תיאסטס מתפתה וארסטוס תופס את הבנים טובחם ומגיש את בשרם כארוחה לאביהם. כששואל תיאסטס היכן הבנים, נזרקים מולו ראשיהם וכפות ידיהם. אגממנון ומנלאוס הם בניו של ארטאוס. כאשר פורצת מלחמת טרויה בעקבות בריחת הלנה עם פאריס, אגממנון עמד בראש צבאות יוון למלחמה בטרויה. כאשר התרכז צי אוניות המלחמה באאוליס פסקה הרוח מנשוב, וכדי לפייס את האלים דרש קלחס הנביא שאגממנון יעלה כקורבן אנוש את ביתו איפיגניה. הוא עושה זאת וכאשר הוא חוזר לאחר שנים לביתו לאחר מפלת טרויה הוא נרצח בידי אישתו קליטמנסטרה ומאהבה אגיסתס. אורסטס בשידול אחותו אלקטרה, צאצאיו הנוספים של אגממנון, רוצח את האם והמאהב.
עד כאן ההקדמה, האומנם היסטוריה מלאת מישקעים, אבל סה"כ משפחה טובה. והנה מתגלה לי במחזה פרט שלא ידעתי, איפיגניה, הבת שהקריבו למען האלים לא באמת מתה, כי אם התפוגגה בעשן בעזרת דיאנה (שמה הרומי של אריטמיס- אלת חיות היער, הציד והירח ואחותו של אפולו) והושמה בטאוריס (חצי האי קרים) כדי לשמש כוהנת שלה במקדש. כנוהג קדום על האי, כל זר העולה עליו נגזר דינו להיות מועקד לאלים. ומי אם לא אחיה, מגיע אל האי כי הארניות (אלות הנקם) רודפות אותו לאחר שרצח את אימו.
מחזה מעולה. גתה משנה את מוסר ההשכל בתפיסתו עם רוח התקופה הרומנטית. עם זאת אני מעדיף את השפה של המחזאים היווניים. לפני זמן לא רב סיימתי את שבע המחזות היחידים ששרדו לסופוקלס מתוך מאה וחמישים בערך שהוא כתב בתרגום שלמה דיקמן. המישקלים שונים וצורת הביטוי שונה, אבל זה לא מוריד ולו במעט מכוחו של המחזה. בכלל גתה הוא אחד מהסופרים האהובים עלי, כך שכל כתביו הן מבחינתי בגדר המלצה. חוץ מ'יסוריי וורטר הצעיר', שנחשב לאחת מיצירותיו המפורסמות. דווקא אותו אהבתי פחות.
7 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
7 הקוראים שאהבו את הביקורת
