"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה". במשפט המוכר והמצוטט פותח טולסטוי את אחת היצירות הידועות בספרות העולמית. למרות שעברו כמאה ושלושים שנה לערך מאז שכתב טולסטוי מילים אלו הן עדיין אקטואליות כאילו נכתבו בעת הזו.
ספרות גדולה שומרת על האקטואליות שלה כי חודרת לנפש האדם וזה אינו משתנה.
למרות שאנה היא הגיבורה הראשית וכביכול הספר נע סביבה, טולסטוי כותב "כל המשפחות" עבורו היחידה הגרעינית היא המשפחה. והאומללות היא אומללות משפחתית. ולא אישית, על אף הקולות הכה שונים, שמבטאות כל אחת מן הדמויות, ועל אף שהאומללות הינה כה שונה. במובן זה האומללות של היחיד היא אומללות המשפחה כולה.

נראה כביכול כטלאנובאלה קלאסית-ולצערי כך גם נלמד, ריבוי של בני משפחה ואחרים, סיפור על אהבה אדירה ובגידה. וכמו בסיפורים מיוון הקלסית תחושת זו של אסון מתקרב שלא ניתן למנוע אותו.

תחילת הרומן בסיפור הקרע בין אחיה של אנה, סטיבה, לאישתו, זאת בעיקבות בגידתו בה . "היא לא תסלח ולא תוכל לסלוח. והנורא מכל הוא שהאשמה כולה בי – בי האשמה, אבל לא אני האשם." טולסטוי במערכה הראשונה מניח את האקדח הטעון שם את המילים בפיו של סטיבה כרמז מקדים. אנה גבורת הספר הינה אישה מרשימה ומעוררת הערכה, הנשואה לפקיד בתפקיד בכיר, איש טוב לב אך קר מחושב ואינו מבטא רגשות, במהלך הרומן הוא מעורר באנה דחיה הולכת וגוברת. כמו סטיבה, גם אנה, תהיה מופעלת לאורך הרומן ע"י כוחות החזקים ממנה, המושכים אותה אל מאהבהּ, תוך שהיא ממיטה על עצמה ביודעין אסון.

הקשר עבורה הוא יותר מחיים. בלי הקשר אין לה חיים.
היא אינה חשה חיה בנשואיה-מבחינתה החיים קפאו.
נראה שמבלי אהבה אין טעם לחיים. טולסטוי מציג את האהבה כתנאי לחיים. סופו שלו גם הוא יש בו מקיצה של אהבה שהפכה במהלך חייו לשנאה
ניתן למצוא בקשרים שבין גבורי הספר משמעות כמעט דתית. טולסטוי כידוע חיפש באמיתות הדת פתרון. אפשר למצוא בספר את גדולתו ואת תמימותו של הכותב ביחסו לחיים. בניסיונו לתור אחר השלמות והגדולה שברגשות האנושיים.

בני שב מהעבודה מידי יום בשעה 20. לטענתו שעות הערב פוריות לטענתי ששעות אלו אמורות היו להיות מוקדשות לילדיו הפעוטים ולרעייתו, הוא משיב כי למענם הוא עמל.
בעידן המהירות הנבערת.בנינו יוצאים מגדרם להיות יותר יעילים, לדחוס יותר לכל דקה, לכל שעה ויום. תהליך שראשיתו לדעת סוציולוגים בהמהפכה התעשייתית שהעבירה בני אדם על דעתם, "תרבות" המהירות מוציאה את קצב חיים יוצא מכלל שליטה.
מדוע ממהרים והאם יש מרפא לנגע הזה?

קרל אונורה ומעמיד במרכז את ההנאה, לדעתו שינוי התפיסה אינו גורם לפגיעה הבתפוקה ההיפך.
הוא לוקח אותנו לבקר בסדנה לסקס טנטרי בלונדון לעיירה איטלקית התמקדת ב"מזון האיטי", "ערים איטיות" ו"סקס איטי", מגלה באוזנינו שגם באיטיות ניתן ליצור ולהגיע לתפוקה ראויה. זו משפרת ללא הכר את הבריאות הנפשית.
הספר קורא תיגר על תרבות המהירות ומראה שהאטת הקצב רק מגבירה את הסיפוק והיצירתיות.
ניסיתי לבקש מבני שיקרא ספר זה לא מצא לכך עדיין זמן!!
נ.ב זוכרים את ליפה העגלון משירו של אריק אינשטיין. "קצת לקחת חזרה".