הספר נכתב בגוף ראשון ונפרס על פני 4 שבועות. ראשיתו ביום שני של השבוע בפריז, וסיומו ביום ראשון של השבוע הרביעי ברמת אביב שבישראל.
"היא" מתרוממת מהמיטה, צועדת לה על קצות אצבעותיה לעבר האמבטיה... עוד יום, עוד משימה חשאית... שששש....
הבגדים שהוכנו בערב הקודם ממתינים לה. אלה בגדי העבודה: חולצה שחורה עם פסים אפורים, ומכנס שחור, הם בכוונה תחילה לא צבעוניים, כיאה לאנשים שעושים את מלאכתם בחשאיות. תמיד הם יופיעו בצבעים שקטים שישתלבו בסביבה.
בשקט היא נכנסת לחדריי הילדות ונפרדת מהן בעדינות. עמוד 6: "אמא אני אוהבת אותך ואל תעבדי קשה מידי... אהה ותתקשרי בערב טוב?" ... "שמתי לך מכתב בתיק, אבל תפתחי אותו רק ברכבת. בסדר אמא?" אומרת שיר הקטנה בחצי חיוך ושוקעת בשינה. הבעל פותח עין תורנית... "תישן מותק, תישן"...
השעה 07:00 "היא" יוצאת מפריז לבריסל... שם ימתינו לה החבר'ה..."היא" עבודת במקום שלא מדברים עליו "המוסד"...כאן מדברים בשפת הגוף... אין מילים.
שיר וליאור גדלות לצד אביהן נתן, מכיוון שהאמא כל העת במשימות חשאיות, לא מוסברות. רב הנסתר הגלוי... הבנות לא מבינות למה אמא לא איתן. זאת אמא שלא מגיעה להופעות של בנותיה בבית הספר. שיר מתלוננת: "נמאס לי מהעבודה הזו שלך שתמיד הרבה יותר חשובה לך מהכול. הבוסים שלך חסרי לב ומה בכלל את עושה בעבודה הזו שלך? אני לא מבינה למה הם חשובים לך יותר מאתנו?"... גם כשאת בבית את לא ממש בבית.... נשיקות אמא, אל תעבדי קשה מידי ושהבוסים שלך לא ירגיזו אותך... " (עמוד 10).
גם לנתן קשה, אבל הוא לא מתלונן. נתן תומך, מתרגז ומעקם את האף לעיתים. לא נוח לו שאשתו לא לצידו, והוא נאלץ להתמודד עם גידול וחינוך הבנות, לרבות תחזוקת הבית, לבד, בשקט ובדרכו האופייניים לו וללא העזר שכנגדו.
את נתן "היא" הכירה שהיה בן שלושים ושבע. הוא עבד בתעשייה הצבאית. גרוש פלוס שניים. התגורר סמוך לילדיו בדירה שכורה ולא מטופחת. נתן התנשא לגובה של 180 ס"מ לעומתה - הקטנה. רחב כתפיים, שיער שחור, פנים נאות וחיוך. הוא שידר אמינות, אמת ונתינה. כפות ידיו הגדולות נסכו בה את תחושת הביטחון בשתיקה האופיינית לנתן. הוא אמר לה: "אני אדאג לך רק אם תתני לי". (עמוד 19)
הסיפור הזה מהווה הצצה לתוך עולם של אנשים שהולכים כרואים אך בלתי נראים. חייהם נעים בתוך בועה אוטוסוגסטית, לפתור בעיות ומאידך גם לייצרם.
אנחנו אפילו לא יודעים את שמם המלא. לתוך הכתבות בעיתונות הצהובה, ישתרבבו אותיות במקום שם מלא, ולצידן תופיע דמות בצל שחור.
אלה הם אנשי הדממה...הם לא מדברים הם עושים. הם מכונים "חתולי רחוב", הכול תלוי אם הם מעדיפים להיטמע באוכלוסיה ולתפקד כאנשי שטח, או לשבת מאחורי הדסק שמעל תלויה נורת ניאון.
לאנשים האלה אין סדר יום קבוע וכל תוכנית היא בסיס לשינויים עבורם. יום אחד הם כאן ומחר הם שם. העבודה בשבילם היא 24/7. שיחת טלפון אחת ואתה עף ... ושלא נדבר על שיחות הטלפון ביניהם לבין עצמם ובין משפחתם...שיחות קצרצרות ומרומזות.
אין שמות יש כינויים: הילד, הזקן, הזקנה, היפה, המג'נון, הזיקית וכו.
אורנה מטיבה לתאר את החיים בצל האנשים הללו עמוד 98: "הם מסתובבים במעגלים שונים. הקושי מגיע כשהם חוזרים לחיים נורמטיבי וחוזרים כל ערב הביתה. הנשים מתרגלות במשך השנים לחיות לבד, לדאוג לילדים ולכל האדמיניסטרציה. הגברים נהנים מחוסר האחריות והחופש ברישיון. פתאום כשיש פגיעה בעצמאות של שני הצדדים, הצרות מתחילות. האיזון מופר ורבים לא מצליחים לעמוד בשינוי".
לתוך הסיפור הזה משתרבבת משימה, וכדי למנוע ספויילר אני אקרא לה "משימת נועה". WOW איזה סיפור... לא פשוט.
בספר הזה תמצאו אובדן לצד ייסורי מצפון מהולים, תקשורת צהובה ופולשנית, וגם על מה שקורה כשיש גם הזדמנות שנייה עם משמעות אחרת.
לדעתי במהדורה הבאה יש לבצע הגהה נוספת ומהודקת יותר לדוגמא: בעמוד 24 נעלמה האות ח' במילה "שוחחתי", המילה "עיקוב" חוזרת על עצמה מספר פעמים, אולי זה סלנג פנימי של אנשי המוסד, ולמרות זאת, הייתי מצפה לראות המילה "מעקב", בעמוד 148 במילה "יכול" נעלמה האות ל' ועוד.
התמונה שעל גבי העטיפה מצוינת, אני אהבתי אותה והיא בהחלט תואמת את התוכן.
המכתב של שיר ומחאותיהן של הבנות נותנות בוקס בבטן. תוך כדי קריאה תיארתי לעצמי את מבטיו המאוכזבים של נתן. לא קל ... ליבי ליבי עם המשפחות לצד הכשלונות, האובדן וייסורי המצפון.
אין לי ספק, שלעסוק "בתפקידים מיוחדים" הינה הקרבה של כל מה שיקר, ועל אחת כמה וכמה שמדובר בסיפור של "אשה"... לא פעם שאלתי את עצמי, מה גורם לה לעזוב את היקר מכל, ולזנק לעבר כל מטלה.
למשפחת קליין יש אלבום תמונות כמו כל משפחה, אבל באלבומי התמונות שלה, תמצאו לרוב צילומים של אבא עם שתי בנות...
זהו ספר על אהבה, נאמנות והרבה ערכים. הקריאה בו קולחת והוא נע על צירי עבר והווה.
תוך כדי קריאה למדתי כמה דברים שהזכירו לי סרטי James Bond.
זהו סיפור חיים אנושי רווי בחמלה של אשה בעולם של גברים, סוכנת מוסד שכמעט איבדה את משפחתה למען שרות המדינה. זו לא ספרות מופת, אך מאידך ספר מעניין שמהווה הצצה לעולם חשאי ומסתורי ללא טלפונים ניידים, ומה שמניע אותם זה האדרנלין ולא רק...
בשורה התחתונה: "רב הנסתר על הגלוי" ותיזכרו לנשים אין יחס מיוחד... ההיפך.
מעניין, מסקרן ומומלץ.
לי יניני
כתבה של רינה מצליח על אורנה סנדלר קליין שמחפשת את אחותה שודרה בערוץ 2 ביום 27.2.16. רצ"ב קישור:
http://www.mako.co.il/news-israel/local-q1_2016/Article-80811cf2cf12351004.htm?Partner=rss

















