ביקורת ספרותית על הכיסים של ענתי מאת פיונה מק-קי

---

- "מישהו מספר לי סיפור?"
הקטנצ'יק שלנו, מתחת לכבודו לבקש ישירות מאחד מאיתנו.
הוא זורק שאלה לחלל, ואוי לנו אם לא נבין את המסר.
- "אמרתי," הוא צועק, "מישהו מספר לי סיפור???"
הבנות משחקות בשבע קוביות (ואם אתם לא יודעים מה זה, זה בסדר. גם הן לא ממש יודעות).
האחרים יושבים בתנוחות שונות - על הספה, על הרצפה, על השיש - וקוראים. אף אחד לא מפגין כוונות.
אני מתנדבת להציל את המצב.
- "רוצה לשמוע מה אני מספרת לילדים בגן שלי?"
הוא רוקד כמו סביבון ואז נתלה עליי. מה שאפשר לתרגם כ'כן'.

אנחנו פותחים יחד את 'הכיסים של ענתי'.

ענתי אהבה כיסים.
בכל הבגדים של ענתי היו כיסים - המון כיסים.
בסרבל האהוב עליה היו שנים עשר כיסים.
ענתי אהבה לשים את הידים בכיסים, ומובן שהיא גם שמרה דברים בכיסים.
בכל כיס ענתי שמה משהו טוב, אבל בכיס הגדול מכלם היא שמה את הדבר הכי טוב...
- "זה שוקולד?"
- "זאת הפתעה. בסוף אנחנו נגלה מה זה."
בכיס הראשון ענתי שמרה משהו שעוזר לה לשמור על אף נקי, אני משנה קצת את הנוסח.
- "טישו!"
- "נכון," אני צוחקת. "גילית מהר."
- "אני חכם," הוא מודיע לי בנימה אובייקטיבית. "ומה יש בכיס הכי גדול?"
- "זאת הפתעה."
בכיס השני ענתי שמרה משהו שיכלה להשתמש בו כדי לחתוך דברים.
- "סכין."
- "אתה צודק... עם סכין אפשר לחתוך. אבל לענתי יש משהו שחותך דפים. וחוטים."
- "מספריים!"
אבל בכיס הגדול מכולם היה משהו יקר מכדי שיחתכו אותו.
- "אולי זה מכנסיים? אולי זה מפה של שבת?"
- "יש לך רעיונות מקסימים... אבל בכיס הכי גדול יש משהו אחר."
- "אסור לחתוך את הפאות," הוא מודיע לי בקול רציני.
- "לענתי יש פאות בכיס?" אני בודקת.
- "לאאאאאאאא!" הוא מתגלגל מצחוק (ורץ לסלון להודיע לכולם איזה דבר מצחיק אמרתי).
אחר כך, בכיס השישי (עכבר) הוא מחליט שהוא חייב עכבר משלו.
ובכיס התשיעי (דף נייר) אנחנו עושים הפוגה ופותחים סדנת מטוסים.
ובכיס העשירי (תפוח) אנחנו עוצרים להפסקת אוכל.
בכיס השנים עשר (בכיס הגדול מכולם) שמרה ענתי את הדבר הכי טוב.
לפעמים הוא גרם לה לצחוק, ולפעמים לבכות.
לפעמים הוא היה צבעוני, ולפעמים שחור לבן.
לפעמים הוא סיפר לה סיפור, ולפעמים הוא לימד אותה כל מיני דברים.
ותמיד היה לה כיף איתו.
בכיס השנים עשר היה לענתי...
- "ספרים," אומר הקטן להפתעתי.
ואז הוא מושך אותי ביד אל המיטה שלו ומרים את הכרית:
- "לי יש ספרים כאן."
ובאמת, בין המזרון לכרית יש לא פחות מחמישה ספרים.
- "למה אתה שומר כאן ספרים?"
- "כי אני לא מעיר את אמא בבוקר," אומר הילד בגאווה. "אני בשקט בשקט במיטה ואני ילד גדול!"
- "ואתה קורא בספרים?"
- "אני רק מסתכל בתמונות. (ואחרי רגע, בהתלהבות) אני כבר קורא את כל התמונות!"
- "תספר לי את הספר הזה," אני מבקשת ובוחרת את הספר על ניקנור ודלתות המקדש.
הקטן לא מכזיב:
- "פעם אחת מיקנור הוא נסע בספינה. והוא הביא דלתות לבית המקדש.
ואז! פתאום! היתה סערה!
('ואז פתאום' הן המילים הנפוצות בלקסיקון של אחי. הוא מסוגל לומר 'ואז פתאום אמא נתנה לי סוכריה' וגם 'ואז פתאום אכלנו ארוחת צהריים'.)
והמלחים, הם לא היו טובים, הם זורקים את הדלתות!
ומיקנור היה עצוב...
(והוא כמעט מתחיל לבכות מרוב הזדהות עם הדמות)
ואז! פתאום! מה הוא רואה מתחת לספינה?
מה זה?! מה זה?!
זה הדלתות! (הסערה חולפת, הפנים הקטנות זורחות)
כי ה' עשה נס והדלתות מיתחבאו לו מחת לספינה! ואז מיקנור לקח אותם לבית המקדש וזהו."
הוא סוגר את הספר.
- "אתה מספר מקסים," אני מחבקת אותו.
הוא נותן לי נשיקה על המצח.
אני מחזירה לו נשיקה על האף.
הוא מתפוצץ מצחוק.
- "את מנשקת אותי ואני מנשק אותך, איזה מצחיקים אנחנו!"
ורגע לפני שאני מחזירה את הספר למקום:
- "מחר את תספרי לי שוב על הכיסים?"

» ביקורות נוספות של פֶּפֶּר
» ביקורות נוספות על הכיסים של ענתי