ביקורת ספרותית על איה פלוטו מאת לאה גולדברג

---

לרגל יום הזיכרון ללאה גולדברג, אני מעלה כאן כמה הגיגים בנוגע ל"איה פלוטו". זה פורסם כבר באחד הבלוגים שלי ומכיל גם הגיגים שאינם מקוריים שלי, אבל באמת לא חייבים לקרוא.

אמ;לק: אני מתה על הספר הזה. בעיקר לבני השנה והשנה וחצי.

אני מאוד אוהבת את לאה גולדברג. יש בסיפורים שלה המון חינניות, קצב טוב, חריזה נכונה והבנה עמוקה לילדים. לגבי החריזה היו שהעירו שרואים שעברית אינה שפת האם שלה, ושהיא דיברה במבטא (ועל כן חרזה "שדות" עם "מאוד" וכן "טוב" עם "חוף"). אבל באוזני זה לא מפריע, וכבר ראיתי חריזה גרועה יותר שיצאה מעטם של כותבים ילידי הארץ שעברית שפת אימם.
אני אתחיל בציטוט שמצאתי בשיטוטי ברשת, בעת חיפושים מה אנשים אחרים אומרים על הספר. הנה:
"בסיפור מופיעות כמה חיות (כלב, צפרדע, דג, פרפר, סוס, פרה) והילד לומד לזהות איזה קול שייך לאיזו חיה." (מתוך הבלוג מה עושים היום). טוב, נכון. גם בעקבות "מעשה בחמישה בלונים" הילד יכול ללמוד לזהות כמה צבעים. אבל זה חלק צדדי וקטן. זו לא מהות הספר.

בעיני הספר "איה פלוטו" הוא ספר התבגרות ומסע. הוא מתאר "מסע" קצר מאוד, בסיסי מאוד, כזה שבעצם כמעט ולא קורה בו כלום, ולמעשה הכל קורה בו "כמעט", ובכל זאת הוא בעל תועלת רבה. במובן הזה הספר מתאים בדיוק לגיל שבין שנה לשנה וחצי. החודשים שבהם הפעוט לומד ללכת, משתחרר לראשונה מההובלה של הוריו, ומסתכל בעולם. זה איננו גיל תקשורתי במיוחד, ולכן האינטראקציה הבין-אישית (או בין-יצורית) בספר מוגבלת ביותר. למבוגר המקריא זה נראה כאילו אין כאן עלילה, ועל כן הספר משעמם מאוד. אלא שבגיל הצעיר, בהתחלת הרשמים הסביבתיים, זה כנראה כל מה שצריך.

וזה כל מה שיש - פלוטו נמצא בקיבוץ, קורע את החבל המקשר אותו לבית, פוגש צפרדע, בעקבותיה נופל למים, מקבל נזיפה מדג, רואה פרפר ורוצה גם לעוף, עושה תחרות עם חבר קיבוץ שנוסע בעגלה רתומה לסוס, מגיע לרפת ומדבר עם הפרה, ואז נפגש עם גדי "אבא" שלו, ושניהם הולכים לישון. זהו. אחד מדבר, והוא לא מבין, שניים שנוזפים בו, ושנים שמתעלמים מעצם קיומו, אבל בעצם קיומם-הם מלמדים אותו על היכולות שלו וגבולותיהם. ואל זה אפשר להוסיף את ההשתקפות בשלולית, שגם היא מסקרנת בפני עצמה, והכי חשוב - החיבוק השמח מגדי. אחרי יום מלא הרפתקאות תמיד טוב לחזור לידיים המושטות של זה שאוהב אותך.
למבוגר זה לא כלום. לפעוט - היה כאן עולם ומלואו.

כמובן, אף ילד לא מפרש את הסיפור כמו מה שהוא באמת - משל לילד שמנסה להשתחרר מהבית ולהיות עצמאי, וגם אין טעם שנסביר לו את זה במפורש. אלה דברים שעוברים במובלע.
בשוטטות בפורומי הורות, אפשר לראות שהורים רבים כועסים על הספר, או לפחות חשים אי נוחות, למקרא המילה ההו-כה-גסה "טיפש". כי ככה עונה הפרה לפלוטו על שאלתו התמימה:
"טיפש קטן, הפרה עונה
אני מייצרת חלב לגבינה"

גם אם משנים את המילה "טיפש" ואומרים במקומה "מישמש" או "טיפשון" או אפילו "חכם" - לא משנים כאן את המשמעות הכוללת של מילת גנאי שהופנתה כלפי הכלב. את זה אי אפשר לחסוך מהילד, אלא אם מדלגים לחלוטין על הדף. ואם עושים את זה - אז מפקששים את הסיפור כולו. זה לא סתם שגדי מופיע בדיוק ומיד אחרי הגינוי של הפרה. זה המסר: גם אם מישהו בעולם הגדול אומר לי משהו רע, ההורים שלי באים מיד לעזרתי והם שמחים שבאתי למרות שדאגו לי כל היום.

בעיני זה משפט מדהים, חמוד ושובבי, שמעמיד את הפרה (=המבוגר הזר שמדבר עם הילד) באור מטופש. מין מבוגר מרובע כזה שכל מה שאכפת לו זה להיות יצרני, ויעיל, ומועיל. בשום אופן לא להתפתות ללקקנות ולמותרות, רק לעשות את מה שצריך ואת מה שחייבים.
אריאל הירשפלד מנסח את זה הרבה יותר טוב ממני:
הפגישה עם הפרה היא מן הדיאלוגים המצחיקים ביותר שכתבה לאה גולדברג: '' ''שלום לך פרה. את עושה קצפת?'' '' טיפש קטן!'' הפרה עונה. ''אני מייצרת חלב לגבינה!'' ''. שאלתו של פלוטו מגלה אי-הבנה עמוקה, לא רק של תהלכי יצור החלב, אלא של ערכי הציונות וההתיישבות העובדת בעידן ההרואי של הציונות. הפרה נוזפת בו ומתקנת אותו: היא אינה ''עושה'' אלא ''מייצרת'', ובוודאי שאינה ''עושה קצפת'', אותו מוצר מותרות עירוני, אלא ''חלב לגבינה'' – את הבסיס לתזונה הבריאה, הראשונית, של חיי המשק.

לאור המשפט הזה היו שפירשו את הספר כולו כמין "בלדה לעוזב קיבוץ". היה לפלוטו כל טוב - "מרק, ועצם". מה, צריך יותר? אבל הוא קורע את החבל הקושר אותו אל כל הטוב הזה, ומחפש את מקומו בעולם. בסופו של דבר הוא רואה שלמרות שהוא רוצה לעוף, הוא אינו יכול, וכך הוא חוזר הביתה, בוגר יותר, מתוחכם יותר, היישר אל הפרה, ואל הנזיפות, אבל גם אל החבר גדי ששמח לקראתו ומקבלו בחיבוק. ניחא.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על איה פלוטו