לספר יש קצב, זרימה. יש כאלה שהקצב בהם משתנה בהתאם לעלילה ויש אחרים בטמפו אחיד.
״הגדילה״ לעשות ויילד והאטה את הקצב כשמשהו חשוב ומרכזי בעינה קורה בסיפור.
והיא מאיצה או זורמת בקטעים אחרים.
הקצב שבחרה, יותר מכל דבר בעיני, הזיק לסיפור.
אסביר:
על פניו הרעיון לרומן טוב.
לאריקה אין מקום לרומנטיקה בחיים. כך מתחיל הרומן. ואז היא מתנגשת חזיתית בבלייק.
מי מאיתנו לא חולם שאהבה ותשוקה תנחות עליו משום מקום?!
הפגישה, שאמורה להיות הפתעה, בגלל שתוארה בהילוך איטי לא הצליחה לתת את האפקט המבוקש.
ויש בספר עוד, שלא מצליח לתפוס אותך.
אריקה, משכילה, חזקה, חכמה, עומדת על שלה. קל להזדהות איתה ולרצות להכנס לנעליה.
מה גם שבלייק מעדן ומחזר אחריה במרץ.
ובכל זאת פספוס. נחמד, לא יותר.
ביננו, אודה שכשאני כותבת את השורות האלה, עולה בי המחשבה המתבקשת ״איך את היית עושה אחרת? איך אפשר לתקן?״
ואני מודה שאין לי רעיון או פתרון.
אולי זה כישרון שכזה, או שיש לך או שלא.
ואולי זו השראה שנופלת עליך, או שלא.
בינתיים, רק לכתוב שורות אלה (ביקורת?!) ידעתי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
