ביקורת ספרותית על אותה התמימות - פרוזה # מאת פרנצ'סקה סגל
ספר טוב

---

מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו. מה יגידו.

אחרי רצף של ספרים בינוניים בהחלט עד גרועים למדי הגעתי למסקנה שאולי כדאי להימנע משיטוט אקראי בספריה, ועדיף לעבור לאסטרטגיית ההמלצות. על הספר הזה המליצה לי חברתי יעל, ואני שמחה שהקשבתי לה. זה הספר השני שאני קוראת על הקהילה היהודית הלונדונית. הקודם היה "כשהיינו ילדים רעים". אני חייבת לומר שהתחושה שעולה משניהם אינה אומרת דברים חיובים על הקהילה. אבל אולי זו סתם התרשמות חיצונית. או התייחסות סובייקטיבית של הכותבות. בשניהם ה"מה יגידו" הוא אלמנט חשוב מאוד בחיי הדמויות. מצד שני "כשהיינו ילדים רעים" הופסק באמצע בשל השנאה שרוחשת הכותבת לגיבורי הסיפור עליהם היא כותבת. "אותה התמימות" נכתב מנקודת מבט אוהדת, וזה משנה את כל התמונה.

גיבור הספר הוא אדם ניומן. אדם הוא בן עשרים ושמונה, גר בצפון-מערב לונדון, עומד להתחתן עם רייצ'ל שהיא חברתו מגיל שש עשרה, ובאופן כללי חי בקהילה מגוננת, מבוססת ובטוחה. "רק כשהיה באוניברסיטה הבין עד כמה יוצאת דופן היא יכולתו לפרט היכן נמצא כיום כל אחד מחבריו לפעוטון". במוקד הספר נמצא האלמנט שמערער את השלווה המבוססת שבה אדם בונה את חייו המתוכננים. בת הדודה היפה והבעייתית של ארוסתו מגיעה לביקור. ואדם, כך נראה, נדלק עליה.

מה שנראה כמו סיפור סטנדרטי ונדוש שכבר היה בסיס לאלפי רומנים ומיליוני סיפורים בכל השפות ובכל הדתות, מקבל אצל פרנצ'סקה סגל גוון ייחודי למדי. שכם סגל משתמשת בסיפור הנדוש הזה כדי לבחון את ה"מה יגידו" של הקהילה היהודית הסגורה שבה חיים אדם ורייצ'ל. אם נראה שמה שמחבר בין אדם ואלי, היא הדודנית הפרועה, הוא תאוות הבשרים, זו הסתכלות שטחית על זרמים עמוקים הרבה יותר. אדם, יתום מגיל שבע, חי במשפחונת קטנטונת ובה אימו האלמנה ואוליביה האחות-שאינה-עונה לסטנדרט. רייצ'ל נותנת לו חמולה, משפחה ענקית עתירת דודות וסבתות וקרובי משפחה. ולורנס. אבא של רייצ'ל הוא דמות האב החסרה לאדם, והוא זה שבגללו השידוך הזה חשוב כל כך. אלי שייכת לאותה משפחה ענקית, אבל נמצאת בצד. יתומה מאם, בת לאב אבל וחסר אחריות, מתנדנדת לה אלי בעולם, בין מאהבים נשואים, פרסומאים פרובוקטיבים, ותסריטאים. אלי מנהלת עולם שבו הזוהר והפגיעה העצמית כרוכים זה בזה. זה מה שקורץ לאדם וגורר אותו אל מחוזות הסכנה. אלי מבינה אותו כמו שרייצ'ל לעולם לא תבין. מצד שני...


"אדם מצידו חש מטופש. הוא הבין שהעובדה שהאמהות הרכלניות בצפון לונדון מוקיעות משהו, אינה הופכת אותו אוטומטית למעשה אמיץ. הן אינן טועות בכל דבר - עצצם העובדה שהן מגנות דבר-מה אינו סיבה לספק לו אישור. אבל מדוע זה לא עלה על דעתו קודם לכן?"

הקריאה של הספר הזה מוזרה קצת. אין ספק שהסופרלטיבים שקשר לו הטיימס נובעים בין השאר מהאקזוטיות בתיאור יהודים, בשילוב מילים בעברית וביידיש וטקסים יהודיים. לי אישית היה מוזר לקרוא על חברה שבה מאוד הגיוני להשתתף ב"תשליך" ו"בכל נדרי", ומיד לאחר תפילת יום כיפור לנסוע לסבתא לאכול את העוגות שאפתה. או על חברה שבה ישראל היא ה"חוץ לארץ" השגור, המקום שבו קורות החופשות וכל הדברים המרגשים החורגים מהשגרה.

הספר אינו חף מחסרונות. התמונה על העטיפה דומה במידה מטרידה לתמונת הספר "המזוודה של גברת סינקלייר", והיא משדרת ספרות זולה. העלילה אינה מהודקת היטב לטעמי. הבחירה של הסופרת בנקודת מבטו של גבר אינה תמיד אמינה. איש מהגברים שאני מכירה אינו מבחין בפרטי הלבוש של הנשים בסביבתו ברמה שבה אדם מבחין, או לפחות ברמה שבה סגל בחרה לתאר אותה. גם הסיום של הספר קצת צולע בעיני. נראה כאילו אדם נדחף אל הבחירה שלו בידי כוחות חזקים ממנו, ואני הייתי מעדיפה שיעשה אותה בעצמו. אבל אלה פרטים. יכול להיות שארבעה כוכבים הוא קצת עיגול למעלה שהושפע מבינוניות הספרים שקראתי לאחרונה. אבל זה ספר טוב בסך הכל, ונושא ה"מה יגידו" בקהילה מצומצמת וסגורה, על מעלותיו וחסרונותיו, הוא נושא שחשוב לדון בו.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על אותה התמימות - פרוזה #