"את ה"אין ברירה" ראיתי במו עיני בליל 15-16 באוקטובר, כאשר מפקד יחידת החה"ן – צנחנים, אביק טמיר, בחר את 36 האנשים שיצלחו ראשונים. הייתי עד לוויכוח בין תל-אביבי שלא נבחר לקיבוצניק שצוות, כאשר התל-אביבי אומר: "לך יש מה להפסיד, יש לך משפחה, ילדים," והקיבוצניק סירב לוותר." (עמוד 14)

הספר "אחי גיבורי התעלה" מאת אילן כפיר המתאר את קרבות חזית הדרום במלחמת יום הכיפורים, החל מצליחת התעלה על ידי המצרים בפרוץ המלחמה, עבור בקרבות הבלימה ובמבצע "אברי לב" וכלה בכיתור הארמיה השלישית. היתה זו, כפי שנכתב בגב הספר, מלחמה על הבית, על העורף, על המדינה, שמאז 1948 לא היתה בסכנה קיומית גדולה כל-כך. כפיר לחם במלחמה בשורות חטיבת הצנחנים במילואים 247 (זו ששחררה את ירושלים וצלחה את התעלה) עליה פיקד אל"מ (לימים אלוף) דני מט. כחובש בפלוגת ההנדסה החטיבתית של הצנחנים (פלחה"ן) היה בכוח הראשון שצלח את תעלת סואץ, במסגרת מבצע "אבירי לב" בליל 15 - 16 באוקטובר 1973. כפיר היה שם, באחת משש סירות הגומי הראשונות שצלחו את תעלת סואץ. מילת הקוד "אקפולקו" ששידר מפקד הכוח, רב-סרן אבישי "אביק" טמיר, שפירושה כי נכבש ראש הגשר ממערב לתעלה, מסמלת את המפנה במלחמה.

"30 שנה אני הולך עם הספר הזה בלב." (עמוד 15) מעיד המחבר בראשית ספרו. כפיר, כתב צבאי ותיק, סופר ומוציא לאור, חיבר מספר ספרים על המלחמה. למרות שלחם בה, ושהוא סופר עתיר ניסיון בתחום זהו (ככלל ספריו של כפיר) ספר בעייתי. טוב לעיתים, קולח ומרתק, ומעניין, אבל לא חף מטעויות, מלא הרואיקה מיותרת וכמעט שאינו מחדש דבר וחבל שכך. אין צורך בגילויים גדולים, אפשר היה להסתפק בלספר סיפור היטב. מנגד, כפיר יודע לספר סיפור, והדבר ניכר בספר. חשוב לומר, כפיר יודע לכתוב. ספריו (בעיקר אלו על מלחמת יום כיפור אבל גם הביוגרפיות הפוליטיות) כתובים היטב, בשפה עשירה ובאופן שאוחז בקורא ולא מרפה.

הספר נפתח כמה ימים בטרם המלחמה, ותופס (לטעמי, שהרי כיליד 1983 איני יודע) יפה יפה את הוויית הימים ההם. כך למשל, כשהוא את מתאר כיצד ב"תחושת אחריות הוביל מפקד גדוד 890, יצחק מרדכי, את אנשיו ל"לחווה הסינית", מתחם דיביזיוני ענק של המצרים. אחרי שנלחם עם אנשיו 17 שעות ברציפות, כשבשטח עשרות הרוגים ופצועים, הוא נקרא לחזור ולהילחם שוב על אותו יעד. הוא פנה לאנשיו שנותרו ואמר להם: "מי שמסרב לצאת לשם, יכול לקום ולעזוב. לא יהיו לי טענות אליו, אבין אותו." איש לא קם. אחרי הקרב אמר לשרידי הגדוד: "היינו חייבים לעשות זאת, בינינו ובין תל-אביב לא היה אף אחד."
מג"ד 890 הוביל את אנשיו לקרב בתחושת אחריות: או שיש צליחה וניצחון, או ביתור ואסון. הוא ידע על הוראת שר הביטחון משה דיין: "או שהלילה פותחים את הצירים, או שמחזירים, אם ניתן יהיה, את הצנחנים ואת הטנקים בחזרה." (עמוד 14) על האופן שבו הוביK את גדוד הצנחנים בקרב, ובעיקר על האופן ששיקם את הגדוד הפגוע לאחר הקרב להמשך משימות, עוטר מרדכי בעיטור העוז.

בספר מנתח כפיר את עיקר הקרבות הגדולים ובהם קרבות הבלימה, החווה הסינית, חמוטל, מיסורי, הצליחה, ראש הגשר, החיץ החקלאי והעיר סואץ. אולם, כפיר נתפס לא פעם לאי-דיוקים, מקדש את הגבורה מחד גיסא ונמנע מביקורת באופן גורף מאידך גיסא עד כי קשה באמת לקחת את הספר ברצינות. ניכר בדברים כי המחבר שאף להספיק ולהוציא את הספר במקביל לאירועי 30 השנים לפרוץ המלחמה. אמת, הקרבות בחזית הדרום תוארו לא פעם בעבר. ועדיין ראוי היה להקדיש ספר אחד לסיפור כולו. חבל שכפיר לא ניצל את 30 השנים שחלפו כדי להוציא ספר ראוי יותר, כי המוצר המוגמר לוקה בחסר, ורק בשל הבורות השוררת בקרב בני הדור הצעיר (ובהם אני) לבדה אני מתנחם שיש לו תכלית.

כפי שכבר צוין הספר מלא טעויות עובדתיות. אף שהספר אורגן ונערך היטב היטב, הרי שהוא נעדר אובייקטיביות – שכן כפיר הוא בן הדור שלחם במלחמה והושיע את המדינה. ניצחון דור זה, כפי שהגדיר זאת בנאומו הח"כ עפר שלח (שאביו לחם במלחמה כמפקד גדוד צנחנים בקרב לכיבוש החרמון), הוא "ניצחונם של האזרחים, אלה שלבשו את מדי הצבא הסדיר ואלה שנזעקו מבתיהם באמצע הצום, ובעוז רוחם הפכו את תמונת הקרב." (מתוך נאומו בכנסת לרגל 40 שנה למלחמה, 15 אוקטובר 2013) אולם סגידה לניצחון זה, כפי שנעשית בספר זה, מהווה המשך לעיוורון בו לקו קברניטי המדינה בטרם המלחמה. הספר אינו מבאר מדוע התרגשה המלחמה על ישראל – קו ניצי דוחה פשרות שבו נקטה הממשלה מחד, והיעדר הבנה של משמעות החלטה זו ובכלל זה הכנה מתאימה של הצבא לעימות שיגיע.

בסך הכל הספר לא רע. הקריאה בו נעימה ומהנה וראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחילות השדה בכלל והרגלים בפרט, וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית וכמובן כל מי שצה"ל והשירות את המדינה יקרים לליבו. אולם "אחי גיבורי התעלה", כפי שכתב עודד מגידו על ספר אחר מאת אילן כפיר, הוא: "ספר מלחמה פופולרי, לטוב ולרע. אפשר לקרוא אותו ולקבל תמונה כללית המתארת פחות או יותר את אירועי המערכה. בשום אופן אין לראות בו מקור מהימן לאירועים אלה. ייתכן שעריכה קפדנית ומקצועית, שתיעשה על ידי מי שמתמצאים בתולדות המלחמה, תוכל לתקן את הליקויים הרבים שבספר, דבר שיאפשר את הוצאתו לאור במהדורה חדשה ואמינה יותר." (‫מתוך המאמר "החווה הסינית": ערפל קרב" מאת עודד מגידו, הארץ, 24.09.2012)

"את ה"אין ברירה" ראיתי במו עיני בליל 15-16 באוקטובר, כאשר מפקד יחידת החה"ן – צנחנים, אביק טמיר, בחר את 36 האנשים שיצלחו ראשונים. הייתי עד לוויכוח בין תל-אביבי שלא נבחר לקיבוצניק שצוות, כאשר התל-אביבי אומר: "לך יש מה להפסיד, יש לך משפחה, ילדים," והקיבוצניק סירב לוותר." (עמוד 14)

הספר "אחי גיבורי התעלה" מאת אילן כפיר המתאר את קרבות חזית הדרום במלחמת יום הכיפורים, החל מצליחת התעלה על ידי המצרים בפרוץ המלחמה, עבור בקרבות הבלימה ובמבצע "אברי לב" וכלה בכיתור הארמיה השלישית. היתה זו, כפי שנכתב בגב הספר, מלחמה על הבית, על העורף, על המדינה, שמאז 1948 לא היתה בסכנה קיומית גדולה כל-כך. כפיר לחם במלחמה בשורות חטיבת הצנחנים במילואים 247 (זו ששחררה את ירושלים וצלחה את התעלה) עליה פיקד אל"מ (לימים אלוף) דני מט. כחובש בפלוגת ההנדסה החטיבתית של הצנחנים (פלחה"ן) היה בכוח הראשון שצלח את תעלת סואץ, במסגרת מבצע "אבירי לב" בליל 15 - 16 באוקטובר 1973. כפיר היה שם, באחת משש סירות הגומי הראשונות שצלחו את תעלת סואץ. מילת הקוד "אקפולקו" ששידר מפקד הכוח, רב-סרן אבישי "אביק" טמיר, שפירושה כי נכבש ראש הגשר ממערב לתעלה, מסמלת את המפנה במלחמה.

"30 שנה אני הולך עם הספר הזה בלב." (עמוד 15) מעיד המחבר בראשית ספרו. כפיר, כתב צבאי ותיק, סופר ומוציא לאור, חיבר מספר ספרים על המלחמה. למרות שלחם בה, ושהוא סופר עתיר ניסיון בתחום זהו (ככלל ספריו של כפיר) ספר בעייתי. טוב לעיתים, קולח ומרתק, ומעניין, אבל לא חף מטעויות, מלא הרואיקה מיותרת וכמעט שאינו מחדש דבר וחבל שכך. אין צורך בגילויים גדולים, אפשר היה להסתפק בלספר סיפור היטב. מנגד, כפיר יודע לספר סיפור, והדבר ניכר בספר. חשוב לומר, כפיר יודע לכתוב. ספריו (בעיקר אלו על מלחמת יום כיפור אבל גם הביוגרפיות הפוליטיות) כתובים היטב, בשפה עשירה ובאופן שאוחז בקורא ולא מרפה.

הספר נפתח כמה ימים בטרם המלחמה, ותופס (לטעמי, שהרי כיליד 1983 איני יודע) יפה יפה את הוויית הימים ההם. כך למשל, כשהוא את מתאר כיצד ב"תחושת אחריות הוביל מפקד גדוד 890, יצחק מרדכי, את אנשיו ל"לחווה הסינית", מתחם דיביזיוני ענק של המצרים. אחרי שנלחם עם אנשיו 17 שעות ברציפות, כשבשטח עשרות הרוגים ופצועים, הוא נקרא לחזור ולהילחם שוב על אותו יעד. הוא פנה לאנשיו שנותרו ואמר להם: "מי שמסרב לצאת לשם, יכול לקום ולעזוב. לא יהיו לי טענות אליו, אבין אותו." איש לא קם. אחרי הקרב אמר לשרידי הגדוד: "היינו חייבים לעשות זאת, בינינו ובין תל-אביב לא היה אף אחד."
מג"ד 890 הוביל את אנשיו לקרב בתחושת אחריות: או שיש צליחה וניצחון, או ביתור ואסון. הוא ידע על הוראת שר הביטחון משה דיין: "או שהלילה פותחים את הצירים, או שמחזירים, אם ניתן יהיה, את הצנחנים ואת הטנקים בחזרה." (עמוד 14) על האופן שבו הוביK את גדוד הצנחנים בקרב, ובעיקר על האופן ששיקם את הגדוד הפגוע לאחר הקרב להמשך משימות, עוטר מרדכי בעיטור העוז.

בספר מנתח כפיר את עיקר הקרבות הגדולים ובהם קרבות הבלימה, החווה הסינית, חמוטל, מיסורי, הצליחה, ראש הגשר, החיץ החקלאי והעיר סואץ. אולם, כפיר נתפס לא פעם לאי-דיוקים, מקדש את הגבורה מחד גיסא ונמנע מביקורת באופן גורף מאידך גיסא עד כי קשה באמת לקחת את הספר ברצינות. ניכר בדברים כי המחבר שאף להספיק ולהוציא את הספר במקביל לאירועי 30 השנים לפרוץ המלחמה. אמת, הקרבות בחזית הדרום תוארו לא פעם בעבר. ועדיין ראוי היה להקדיש ספר אחד לסיפור כולו. חבל שכפיר לא ניצל את 30 השנים שחלפו כדי להוציא ספר ראוי יותר, כי המוצר המוגמר לוקה בחסר, ורק בשל הבורות השוררת בקרב בני הדור הצעיר (ובהם אני) לבדה אני מתנחם שיש לו תכלית.

כפי שכבר צוין הספר מלא טעויות עובדתיות. אף שהספר אורגן ונערך היטב היטב, הרי שהוא נעדר אובייקטיביות – שכן כפיר הוא בן הדור שלחם במלחמה והושיע את המדינה. ניצחון דור זה, כפי שהגדיר זאת בנאומו הח"כ עפר שלח (שאביו לחם במלחמה כמפקד גדוד צנחנים בקרב לכיבוש החרמון), הוא "ניצחונם של האזרחים, אלה שלבשו את מדי הצבא הסדיר ואלה שנזעקו מבתיהם באמצע הצום, ובעוז רוחם הפכו את תמונת הקרב." (מתוך נאומו בכנסת לרגל 40 שנה למלחמה, 15 אוקטובר 2013) אולם סגידה לניצחון זה, כפי שנעשית בספר זה, מהווה המשך לעיוורון בו לקו קברניטי המדינה בטרם המלחמה. הספר אינו מבאר מדוע התרגשה המלחמה על ישראל – קו ניצי דוחה פשרות שבו נקטה הממשלה מחד, והיעדר הבנה של משמעות החלטה זו ובכלל זה הכנה מתאימה של הצבא לעימות שיגיע.

בסך הכל הספר לא רע. הקריאה בו נעימה ומהנה וראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחילות השדה בכלל והרגלים בפרט, וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית וכמובן כל מי שצה"ל והשירות את המדינה יקרים לליבו. אולם "אחי גיבורי התעלה", כפי שכתב עודד מגידו על ספר אחר מאת אילן כפיר, הוא: "ספר מלחמה פופולרי, לטוב ולרע. אפשר לקרוא אותו ולקבל תמונה כללית המתארת פחות או יותר את אירועי המערכה. בשום אופן אין לראות בו מקור מהימן לאירועים אלה. ייתכן שעריכה קפדנית ומקצועית, שתיעשה על ידי מי שמתמצאים בתולדות המלחמה, תוכל לתקן את הליקויים הרבים שבספר, דבר שיאפשר את הוצאתו לאור במהדורה חדשה ואמינה יותר." (‫מתוך המאמר "החווה הסינית": ערפל קרב" מאת עודד מגידו, הארץ, 24.09.2012)