ביקורת ספרותית על זבוב ספרדי מאת ויל פרגוסון
ספר טוב

---

אילנה הייתה בחניון, בדרך למכונית שלה, מחפשת את הארנק כדי לשלם עבור החנייה ולצאת הביתה. תוך כדי פשפוש אינטנסיבי בארנק, והבנה שיכול להיות שהיא שכחה אותו 15 קומות גבוה יותר, במשרד, צלצל הטלפון שלה, שיחה ממספר חסום. והיא ענתה.
"שלום, מדבר יוחאי, ואני קצין הביטחון של בנק הפועלים בסניף מרכז העיר". אילנה התחילה להבין שאולי, יכול להיות שהארנק שלה לא נמצא במשרד, אלא נגנב איכשהו, והדובר המשיך: "יש כאן מישהי שנראית לנו קצת חשודה, והיא ניסתה להוציא כסף בעזרת כרטיס מספר XXXX. רציתי רק לוודא שזו לא מישהי שאת שלחת".
גנבו לה את הארנק! וכרטיס האשראי! איזה מזל שהתקשרו. אילנה הודתה שהכרטיס שלה, ושמחה מאוד על העירנות. יוחאי אמר לה שאין צורך להודות, והכל יטופל, רק שהוא מבקש אם היא יכולה לומר את הקוד הסודי של הכרטיס, לצורך סגירת התיק.
אילנה נתנה לו את הקוד, סגרה את השיחה באנחת רווחה, ומיהרה להתקשר לבן הזוג שלה, לספר איזה מזל היה לה היום, וגם לתאם איתו שיקח את הארנק מהסניף, כפי שיוחאי אמר.
בן הזוג של אילנה היה מבולבל פחות, מאופס יותר, ומיהר לבדוק את החשבון שלהם באתר האינטרנט. ואכן כפי שחשד - זה היה עוקץ. לא קצין ביטחון ולא יוחאי, אלא ניצול והעמדת פנים שרוקנו להם סכום נכבד מחשבון הבנק.

רמאות. ניצול תמימות של אנשים על מנת לגנוב מהם כסף או רכוש. או טוב יותר - לדאוג שהם יעשו זאת בעצמם. רמאים תמיד היו, וכנראה תמיד יהיו. וכל תקופה באה עם ההונאות הטיפוסיות לה. אילנה סיפרה את הסיפור הזה במשרד שבו עבדנו יחד, לפני כעשור, כדי שנדע להיזהר. אני מניחה שהיום כבר אנשים היו צוחקים לה, איזו טיפשה ואיך לא ידעה שלא מוסרים קוד סודי בטלפון. אבל היום יש כבר הונאות אחרות, כאלה שפועלות במקומות בהן האנטנות של הרוב התמים שותקות, ואנשים טרם למדו לבנות מגננות נגדן. "זבוב ספרדי" נראה לכתחילה כספר ההונאות לרמאי המתחיל. ג'ק מקגרירי, המספר, הוא בן 19, והוא חובר לזוג נוכלים נוצצים ומשתף איתם פעולה בהונאות גדולות וקטנות. אלא שמדובר בשנות השלושים של המאה העשרים, ורוב ההונאות המתוארות קסמן פג, או שמא אנשים מצאו כבר כישופי הגנה נגדיים.

אין דבר כזה נוכלים נוצצים. יאמר לכם דן אריאלי בספר שעדיין לא השלמתי את הסקירה עליו. מעט אנשים מרמים הרבה. רוב האנשים, באמת רוב האנשים, מרמים מעט. מספיק כדי לא לצאת פראיירים, אבל להישאר עדיין ישרים בעיני עצמם. והם אלה, אליבא דאריאלי, שגורמים את הנזק הגדול. אבל זה אריאלי. ויל פרגוסון בהחלט מתאר נוכלים נוצצים. אם כי לפחות על פי הספר שלו, גם האנשים הישרים והתמימים אינם כל כך ישרים או תמימים.

במקום ספר הדרכה אפשר לראות כאן ספר פעולה מותח וקצבי. יחד עם וירג'יל ובת זוגו עובר ג'ק ממקום למקום, גורף דולרים, מתחזה לקצין בולשת, מבלבל מוכרים עם עודף לא נכון, מפיץ שטרות מזויפים, מרמה במשחקי קלפים ועוד כהנה. כל זה שלוב בראי הסיפורים הנוצצים על הנבלים הגדולים באותה התקופה. וכן יש כאן סיפור של תקופת שפל בארצות הברית. תקופת השפל, בה"א הידיעה. לגיבור המספר יש הרבה חן, והוא יודע לספר סיפור. הוא גם סוג של פילוסוף, ושוזר את דבריו במחשבות על הימורים, ואמונה, והגיגים שונים. בנוסף הוא מתחיל את האקשן בשלב מאוחר יחסית בספר, ועד אז מתאר את ילדותו, האיזור בו גדל, בית אביו ועוד. אלא שיש כאן רובד נוסף, והוא רובד חשוב מאין כמותו. ג'ק הוא רמאי. זה כל הספר שלו אומר בפה מלא, אבל הקורא נסחף בקסם האישי ובקסמו של הסיפור ונוטה לשכוח. והוא נוכל בצורה הבסיסית ביותר, כי הסיפור שלו אינו אמין. הדמות שלו, מין סופרמן זריז בידיים ומוכשר וחכם ופילוסוף, אינה אמינה. וגם הסיפור שהוא מספר לוקה באמינותו. מתוך הסיפור ניתן להבין שכולם רמאים. העיר נבנתה על הבטחות שווא, בעלי העסקים מרמים את לקוחותיהם ואת הספקים, פקידי הממשלה מרמים את כולם וכך הלאה. ואם כולם ממילא מרמים, רומז ג'ק לקורא התמים, הרי שמותר לרמות אותם. הם אשמים, ומה נבוא בטענות אל מי שמנצל זאת? הם אלה ששותקים ולא מתריעים. וזה בכלל לא העכבר שגונב, זה החור. וחוסר האמינות הזה, הוא שגורר מחשבות רבות, והוא מה שהופך את הספר לטוב כל כך בעיני.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על זבוב ספרדי