ביקורת ספרותית על שני צעדים לפני כולם מאת עפרה גרייצר
ספר בסדר

---

במלחמת העולם השניה התפתח מושג הלוחמה עמוקת הטווח. ניצנים שלה במדבר המערבי ( SAS), ולאחר מכן בבורמה ובמזרח הרחוק.
יש בעיה של תיפעול כח כזה החל מהשאלה הבסיסית כמה הוא יכול להכריע בזירה, גודל המסגרת שבה הוא צריך לפעול (צוותים ועד חטיבות), והמשאבים שנדרשים להקצות לו.
המתח בין המסגרת המסיבית הסדירה מול יחידות מיוחדות הוא טבעי, ובמידה שיש זרימת מידע בין אנשי הקומנדו למיניהם והצבא, הרי הוא מפרה.
הספר מתרכז בפעילותו של וינגייט בבורמה, שם האילוצים הסביבתיים של ג'ונגלים, מזג אויר מונסוני במחצית השנה, יכולים להיות מיכשול, ויתרון.
התפיסה של וינגייט לא היתה הפעלה של מסגרות קטנות, אלא הפעלה של חטיבות שלימות , שבדרך הטבע אינן יכולות להיות מיקצועיות עד לאחרון החיילים.
הגאוניות שלו היתה בשינוי התפיסה וה "קונספציה" כיצד להביס את היפנים.
הוא ראה בפעילות מהעורף וניתוק הקשר והאספקה לכוחות הקדמיים היפנים, אמצעי להחלשתם, ועצירת התקדמותם.
כאן נכנס הדמיון לפעילותו בארץ, שבו הראה ללוחמים הישראלים כי הלילה הוא ידידם, ושם הג'ונגל הוא מסייע.
אין יותר דמיון בין וינגייט בישראל ווינגייט של בורמה, בעיקר בהתיחס לגודל המסגרות .
אני חושב כי וינגייט, מבלי משים, "תקע" את המורשת הפלמחניקית בתחום היחידה הקטנה ( עד פלוגה) , ולא הכשירה למסגרות של הפעלה של גדודים וחטיבות. ובמיוחד תורת הקרב המשולב. ( ראה ניתוחיו של מילשטיין בנושא והערותיו של סטון לבן גוריון).

לכן, לדעתי, הספר הוא שיר הלל לחשיבה מיחוץ לקופסה. שנתמכה, דרך אגב, על ידי צ'רצ'יל.

זוהי בתמצית מה שהסספר מנסה להביא.
לצערי מסר זה טובע בבליל אקדמי, פילוסופי היסטורי מקושקש.
פרי באושים של קישקוש כזה בא לידי ביטוי במלחמת לבנון השניה.

לצערי, כתיבה כזאת אינה מסייעת להבין את הצרכים, ואני מקווה כי המטה הכללי יודע להתיחס לזה כאל בושם, טוב להריח ולא לבלוע.
כשאני מסתכל על מלחמות ישראל, הן לא הוכרעו על ידי פעולות קומנדו,אבל הפעלה שונה של יחידות כמו הקרב באבו עגילה בפיקודו של אריק שרון, שבו הופעלו יחידות ממסגרות שונות ( שריון, תותחנים , חיר וגם חיל האויר), בצורה משולבת ומתוזמנת הן נקודות ציון לחשיבה אחרת.
המחברת מהללת את ה" אנרכיזם האישיותי" , של מחוללי השינוי.
כאן אני חולק עליה. בדוגמה הבולטת שוב של אריק שרון והקרב המיותר במעבר המיתלה במבצע קדש, או קרב הגבורה בגבעת בתחמושת.
הספר יוצר עירפול שלדעתי נובע מכתיבה לא בהירה.
היא אומנם מביאה כמה מפות , אבל אינה מנתחת את הפעולות לעומק. כך שהמפות משמשות קישוט.
מקום גדול יותר מוקדש בספר לאינטריגות בין מפקדים בזירות השונות במזרח הרחוק.
בסיום היא מביאה דברי מפקדים כי פעולותיו של וינגייט לא השיגו את מטרתם, אמנם פוצצו פה ושם כמה גשרי רכבת, אבל, היפנים תקנו זאת במהירות יחסית.
בחלק מהמקומות , נסחפו התושבים המקומיים להצטרף לכוחות הלוחמים ביפנים, אולם לא הניעו את צבא צ'אן קאי צ'ק להצטרף למלחמה.
הספר מקפיץ שאלה אמיתית בהרבה תחומים והיא , מה תפקיד האקדמיה בנושאים ממשיים כמו מזרחנות, צבא ואיסטרטגיה ואפילו עיתונות ר"ל.

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על שני צעדים לפני כולם