מורה בודד לקח שלושה ימי חופשה,
תלה תיבה מעץ על הכתף, ואז יצא.
לחוף הים הגיע ברכבת,
ירד בתחנה האחרונה.
צעד בחול, חיפש חרק מזן חדש...
האיש עצר מלכת, ניגב את זיעתו
ותוך כדי העיף מבט על סביבתו.
לראשונה נגלה לעין כפר עני, קטן.
תושבי הכפר תלו בו מבטי פליאה
אבל לאיש כלל לא היה אכפת -
לבו היה נתון לחול וחרקים בלבד.
אט-אט מדרון החול טיפס
מעל גגות בתים,
שורות בתים שקעו עמוק
אל תוך בורות החול.
האיש שקע במחשבות על חול
אשר זוחל לכל מקום,
ממשיך להיווצר ולא ינוח לעולם,
בשקט אך בנחישות הוא נערם,
וזרימתו בלתי פוסקת
ומקיאה היא מתוכה כל חי -
כל-כך שונה החול מן האדם
שנאחז תמיד באדמה.
השמש כבר שקעה.
פתאום הגיע איש זקן,
שאל למעשיו בכפר,
הציע לו להישאר.
ליווה אותו לתוך הבור,
לבית שסביבו רק חול.
האיש הרים גבה אבל שמח
לחוויה כה משונה,
ירד למטה בסולם,
צעד היישר לבית של אישה.
ביום למחרת הוא קם והתארגן,
יצא החוצה ו...לבו נדם –
סולם החבלים כבר נעלם.
האיש אינו מבין
איך זה יכול להיות?
הלוא אדם בוגר הוא,
ומשלם מסים,
אזרח בעל זכויות.
כיצד זה יתכן
שהוא ייפול במלכודות
כאילו הוא עכבר חולות?
ואיך בכלל קשור הוא לאישה הזאת?
והוא זעק במלוא גרונו,
כאילו צעקה תעיף אותו החוצה
מתחתית הבור,
והוא יהיה חופשי ללכת
לכל מקום שרק ירצה, בלי לעצור.
זמן מה אחר-כך כבר נחלש הזעם,
הוא התעשת וגם הבין שאין בזעם טעם -
הלא יריב שלו הוא ח-ו-ל!...
אם יעשה חושבים,
יוכל להשתחרר הוא לחופשי במהרה –
רק אם ידבק במטרה...
אין מה להתייאש
כי זה רק חול.
רק חול.
וזה הכל...
*****
נכתב על-ידי כהוקרה
לספר יפני נפלא.
אל תשפטו לחומרה -
אני לא חזקה בשירה.
