קלירואה הוא הרומן הראשון בעולם, וברור שהסתקרנתי לראות במה מדובר.
מדהים כמה הוא דומה להרבה ספרים בתקופה המודרנית, כלומר, כמה הם דומים לו, כי אחרי הכול, הוא ההתחלה.
הרומן הזה נמצא כל הזמן על שפת התהום המאוד עמוקה של השמאלץ, אבל אף פעם לא נופל לתוכה.
קשה להסביר את התופעה המשונה הזאת, אבל אולי זה באמת כי הוא ההתחלה.
מדובר ברומן הרפתקאות עם עלילה שלא נחה לרגע אחד.
זה סוג הספרים שקוראים בשלוק אחד, לא פה פרק שם פרק.
התרגום של שמעון בוזגלו מופתי, כולל ההקדמה הקצרה אך מאלפת, וההערות הטובות.

אחרי הרבה שנות עייפות מפרוזה המתפלשת להצמית בהגיגי עצמה, זו ששכחה בדרך את אמנות הסיפור הטוב, ומתיימרת להיות מסה פילוסופית או מאמר פסיכולוגי או טרקטט סוציולוגי, גיליתי לפני כמה שנים את הספרות, שנהוג לכנות אותה "ספרות מתח" - כדי להבדיל אותה, לכאורה, מהספרות ההיא, "היפה".לשם מה ההקדמה הקצרצרה הזאת? כדי לומר שתענוג לקרוא רומן שלא שכח שהוא קודם כל סיפור טוב, ובתור שכזה, אתה נבלע לתוכו ומתמוגג ממש מהתלת ממדיות של הזירה ושל הסיטואציות, ולא מהתלת ממדיות, אלק, של הדמויות עצמן. כמו בתיאטרון טוב, מה שמספר את הסיפור על הבמה זו הפעולה הנראית לעין, לא מה הדמות מהגגת לה בינה לבין עצמה.
במילים אחרות, "סנטינל" הוא סיפור משובח, שינעץ אותך במיטה ליומיים-שלושה.