“רוצים לקרוא את הרומן הראשון שנכתב אי פעם? הגעתם למקום הנכון. קלירואה הוא כנראה הרומן הראשון שנכתב וזאת בשנת 50 לספירה ביוון. די מדהים לחשוב שלפני 2000 שנים מישהו ישב וכתב רומן ספרותי. זהו רומן רומנטי, אהבה ורגשות הם הנושא המרכזי כמובן הוא מיתי והאלים תופסים בו מקום חשוב.
רגשות מעורבים צפו במהלך הקריאה, מצד אחד זהו רומן עתיק והיסטורי המגלם את רוח המודרניזם של עולם פוליטי ואתי עתיק, זהו הצד החזק שברומן, אפשר ללמוד הרבה על התקופה הזו הכה רחוקה ושונה משלנו וזה מאוד מעניין. מצד שני אם ננתח את הרומן בכלים ספרותיים עכשווים הוא לא כזה מהנה. הסיפור מאוד מוקצן מכל הבחינות, אין בניית מתח ועניין מורכבים והתוצאות די צפויות. הוא גם לא כתוב ברמה גבוהה (אם משווים לסופרים של היום).

זהו סיפורה של קלירואה אישה ממעמד גבוהה ויפהפיה בצורה יוצאת מגדר הרגיל, ממש אלת יופי. היא משודכת לכיראס שהוא בנו של המצביא הגדול של צבא סיציליה. אנשים סביבם רוחשים ומקנאים לזוג המוצלח ומנסים לחבל בזוגיותם. לאחר כמה נסיונות מצליחים מספר טיפוסים זדוניים לשכנע את כיראס כי קלירואה בוגדת בו, הוא מתפרץ עליה ולמרות הסבריה שלא היה כלום הוא הורג אותה. המשפחות קוברות את קלירואה יחד עם אוצרות משפחתיים וזהב. יום למחרת מגיעים לקבר שודדי קברים ובוזזים אותו, להפתעתם הם מוצאים את קלירואה חיה בתוך הקבר, הם מחלצים אותה ויוצאים למרחק כדי למכור את האישה היפה הרחק מסיציליה. מכאן מתחיל להתפתח הסיפור ועל כך תמשיכו לקרוא בעצמכם.
לסיכום צריך להיכנס לראש אחר כשקוראים ספרות עתיקה, לבוא בלא ציפיה ולתת לסיפור לקחת אתכם למסע.”

“הספר הזה הוא הרומן הכי עתיק שנשמר עד ימינו. נכתב בין מחצית המאה הראשונה לפנה"ס למחצית המאה הראשונה אחריה, על ידי כותב שכל הידוע עליו הוא משפט קצרצר שהוא שם בפתח ספרו; "אני כריטון, מאפרודיסיאס, המזכיר של הפרקליט אתנגורס".
אלו נתוני פתיחה די מעניינים שהביאו אותי לקרוא את הספר בערך ברגע ששמעתי עליו.

הספר הזה הוא בסה"כ באורך 150 עמודים פחות או יותר ללא תוספות המתרגם של מבוא ואחרית הדבר. יצירה די קצרה.
וכמו קוצר העמודים כך גם קוצר התיאורים והעושר הלשוני: למרות שהעלילה נודדת בין יבשות וערים אין כאן תיאורים של הסביבה אלא מה שהכרחי להבנת הסיפור ותו לא.
כך גם בקשר לדמויות; אין צלילה לתוך נבכי נפשה של אף דמות מלבד למה שהכרחי כדי להבין את פעולותיה במהלך הסיפור באופן הבסיסי ביותר. אם אתם מכירים ספרי זרם התודעה, אז זו האנטיתזה המוחלטת לכל מה שזרם התודעה מייצג - יש כאן תיאור שטחי וחיצוני שלא רואה במטרה התחפרות בעורו ונפשו של האדם אלא להשתמש באדם ככלי לטובת הסיפור.
סה"כ זה לא נון סטארטר עבורי, אני לא אוהד גדול של זרם התודעה ויצא לי ממש לסבול בקריאה של ספרים כאלו פה ושם.
גם העובדה שהדמויות לא עוברות תהליך נפשי במהלך הסיפור אלא נשארות די זהות במנטליות שלהן, כמו גם פשטותה של הלשון הן לא בהכרח דבר שלילי; יש יצירות גדולות שמכילות את המאפיינים הללו.

אבל זה כן דורש דבר אחד, והדבר הזה הוא סיפור נהדר בפרטיו ובדרך הכתיבה שלו. אין כזה סיפור כאן.
הבעיה הראשונה והבסיסית ביותר היא ש, כפי שאתם רואים מהכריכה, מטרת הספר היא לספר סיפור אהבה.
אבל מה נעשה, הצלע הזכרית בסיפור האהבה הזה היא אדם די מחריד; אנחנו אפילו לא עשרה עמודים לתוך הסיפור והוא כבר בועט לאהובתו בסרעפת וכמעט הורג אותה בו במקום בגלל איזו עלילה שנועדה לגרום לו לחשוב שיש לה מאהב. הוא לא שואל אותה כלום, אלא נכנס לביתו, רואה אותה רצה אליו בהתרגשות כדי לחבק אותו, ובועט בה. היא נופלת בו במקום, כולם חושבים שהיא מתה, שמים אותה בהיכל קבורה, ואותו מזכים מהרצח שלה.
שודדים באים לקבר שלה, מוצאים וחוטפים אותה, ומכאן מתחיל סיפור התלאות ששאר הספר יפרוס, סיפור שבמהלכו הקורא אמור לרצות שהיא ובעלה המכה - רוצח יתאחדו זה בזרועות זו.
אין לי מושג עד כמה זו הייתה נקודת פתיחה בעייתית לקורא יווני בשנת 20 לספירה, אבל בשבילי זה די הכריע שלא יהיה מדובר ב"לפני הזריחה" חדש.

האישה פשוט מפגינה סינדרום אישה מוכה לאורך כל הסיפור, כשיש לה בעל חדש שאוהב אותה, דואג לה ומכבד אותה, אבל היא מתאבססת על האדם שכמעט רצח אותה והספר מלא בתיאורים מייגעים וחוזרים על עצמם של יגונה נוכח ריחוקה ממנו.

הבעל המכה מצד שני מאיים להתאבד בערך כל שני עמודים, ואם זו הגזמה הרי זו הגזמה דקה מאוד. בפעם הראשונה זה היה די דרמטי, אבל ככל שתיאורי ה"אני כמעט מתאבד תעצרו אותי עוד עמוד אני מת" חוזרים על עצמם שוב ושוב, כמעט באותן המילים, בפאתוס מוחלט ולפעמים בהאשמות כלפי האישה שהוא כמעט רצח וכלפי מר גורלו.. העיניים מתגלגלות מעצמן.

בכלל, היצירה הזו פאתוסית כל כך.. אין כאן תיאורים עדינים או כתיבה בעלת ניואנסים, הכל הכי דרמטי, הכי גדול, הכי מרגש. אנשים מתעלפים למראה יופיה של הגיבורה על ימין ועל שמאל, המון אדם בוכה מהתרגשות כל פעם שעצוב לאחד מהגיבורים, ואם הכל הוא "הכי" אז בסוף, כלום הוא "הכי" ואין איזה קתרזיס או סצנה מפוצצת בשום שלב.

מה שכן, כמו כל ספר לא מודרני, זה מרתק לקרוא ולראות השקפת עולם של אנשים עתיקים, ובתור אדם שמתעניין בהיסטוריה של האזור בתקופה ההלניסטית לקרוא על צור ועל חייהם של יוונים עורר בי לא מעט הנאה.

אי אפשר גם להכחיש את גודל ההתרחשויות והמרחב הגדול שנמצאים בספר כל כך דק, חסר שומן לחלוטין בניגוד להרבה רומנים מודרניים שמלאים באינספור עמודים של תיאורים מייגעים והתעסקות בכל זוטא.
בסוף לא באמת בזבזתי הרבה זמן על הקריאה, והיא הייתה מבדרת לפרקים.

זה לא ה"lovers on the bridge" של לפני אלפיים שנה אלא יותר ה"ללכת בדרכך"; יצירה זולה יחסית שמכוונת למכנה המשותף הנמוך ביותר. לחובבי הז'אנר ולחובבי היסטוריה.”

“קלירואה הוא הרומן הראשון בעולם, וברור שהסתקרנתי לראות במה מדובר.
מדהים כמה הוא דומה להרבה ספרים בתקופה המודרנית, כלומר, כמה הם דומים לו, כי אחרי הכול, הוא ההתחלה.
הרומן הזה נמצא כל הזמן על שפת התהום המאוד עמוקה של השמאלץ, אבל אף פעם לא נופל לתוכה.
קשה להסביר את התופעה המשונה הזאת, אבל אולי זה באמת כי הוא ההתחלה.
מדובר ברומן הרפתקאות עם עלילה שלא נחה לרגע אחד.
זה סוג הספרים שקוראים בשלוק אחד, לא פה פרק שם פרק.
התרגום של שמעון בוזגלו מופתי, כולל ההקדמה הקצרה אך מאלפת, וההערות הטובות.”