“הספר הזה הוא הרומן הכי עתיק שנשמר עד ימינו. נכתב בין מחצית המאה הראשונה לפנה"ס למחצית המאה הראשונה אחריה, על ידי כותב שכל הידוע עליו הוא משפט קצרצר שהוא שם בפתח ספרו; "אני כריטון, מאפרודיסיאס, המזכיר של הפרקליט אתנגורס".
אלו נתוני פתיחה די מעניינים שהביאו אותי לקרוא את הספר בערך ברגע ששמעתי עליו.
הספר הזה הוא בסה"כ באורך 150 עמודים פחות או יותר ללא תוספות המתרגם של מבוא ואחרית הדבר. יצירה די קצרה.
וכמו קוצר העמודים כך גם קוצר התיאורים והעושר הלשוני: למרות שהעלילה נודדת בין יבשות וערים אין כאן תיאורים של הסביבה אלא מה שהכרחי להבנת הסיפור ותו לא.
כך גם בקשר לדמויות; אין צלילה לתוך נבכי נפשה של אף דמות מלבד למה שהכרחי כדי להבין את פעולותיה במהלך הסיפור באופן הבסיסי ביותר. אם אתם מכירים ספרי זרם התודעה, אז זו האנטיתזה המוחלטת לכל מה שזרם התודעה מייצג - יש כאן תיאור שטחי וחיצוני שלא רואה במטרה התחפרות בעורו ונפשו של האדם אלא להשתמש באדם ככלי לטובת הסיפור.
סה"כ זה לא נון סטארטר עבורי, אני לא אוהד גדול של זרם התודעה ויצא לי ממש לסבול בקריאה של ספרים כאלו פה ושם.
גם העובדה שהדמויות לא עוברות תהליך נפשי במהלך הסיפור אלא נשארות די זהות במנטליות שלהן, כמו גם פשטותה של הלשון הן לא בהכרח דבר שלילי; יש יצירות גדולות שמכילות את המאפיינים הללו.
אבל זה כן דורש דבר אחד, והדבר הזה הוא סיפור נהדר בפרטיו ובדרך הכתיבה שלו. אין כזה סיפור כאן.
הבעיה הראשונה והבסיסית ביותר היא ש, כפי שאתם רואים מהכריכה, מטרת הספר היא לספר סיפור אהבה.
אבל מה נעשה, הצלע הזכרית בסיפור האהבה הזה היא אדם די מחריד; אנחנו אפילו לא עשרה עמודים לתוך הסיפור והוא כבר בועט לאהובתו בסרעפת וכמעט הורג אותה בו במקום בגלל איזו עלילה שנועדה לגרום לו לחשוב שיש לה מאהב. הוא לא שואל אותה כלום, אלא נכנס לביתו, רואה אותה רצה אליו בהתרגשות כדי לחבק אותו, ובועט בה. היא נופלת בו במקום, כולם חושבים שהיא מתה, שמים אותה בהיכל קבורה, ואותו מזכים מהרצח שלה.
שודדים באים לקבר שלה, מוצאים וחוטפים אותה, ומכאן מתחיל סיפור התלאות ששאר הספר יפרוס, סיפור שבמהלכו הקורא אמור לרצות שהיא ובעלה המכה - רוצח יתאחדו זה בזרועות זו.
אין לי מושג עד כמה זו הייתה נקודת פתיחה בעייתית לקורא יווני בשנת 20 לספירה, אבל בשבילי זה די הכריע שלא יהיה מדובר ב"לפני הזריחה" חדש.
האישה פשוט מפגינה סינדרום אישה מוכה לאורך כל הסיפור, כשיש לה בעל חדש שאוהב אותה, דואג לה ומכבד אותה, אבל היא מתאבססת על האדם שכמעט רצח אותה והספר מלא בתיאורים מייגעים וחוזרים על עצמם של יגונה נוכח ריחוקה ממנו.
הבעל המכה מצד שני מאיים להתאבד בערך כל שני עמודים, ואם זו הגזמה הרי זו הגזמה דקה מאוד. בפעם הראשונה זה היה די דרמטי, אבל ככל שתיאורי ה"אני כמעט מתאבד תעצרו אותי עוד עמוד אני מת" חוזרים על עצמם שוב ושוב, כמעט באותן המילים, בפאתוס מוחלט ולפעמים בהאשמות כלפי האישה שהוא כמעט רצח וכלפי מר גורלו.. העיניים מתגלגלות מעצמן.
בכלל, היצירה הזו פאתוסית כל כך.. אין כאן תיאורים עדינים או כתיבה בעלת ניואנסים, הכל הכי דרמטי, הכי גדול, הכי מרגש. אנשים מתעלפים למראה יופיה של הגיבורה על ימין ועל שמאל, המון אדם בוכה מהתרגשות כל פעם שעצוב לאחד מהגיבורים, ואם הכל הוא "הכי" אז בסוף, כלום הוא "הכי" ואין איזה קתרזיס או סצנה מפוצצת בשום שלב.
מה שכן, כמו כל ספר לא מודרני, זה מרתק לקרוא ולראות השקפת עולם של אנשים עתיקים, ובתור אדם שמתעניין בהיסטוריה של האזור בתקופה ההלניסטית לקרוא על צור ועל חייהם של יוונים עורר בי לא מעט הנאה.
אי אפשר גם להכחיש את גודל ההתרחשויות והמרחב הגדול שנמצאים בספר כל כך דק, חסר שומן לחלוטין בניגוד להרבה רומנים מודרניים שמלאים באינספור עמודים של תיאורים מייגעים והתעסקות בכל זוטא.
בסוף לא באמת בזבזתי הרבה זמן על הקריאה, והיא הייתה מבדרת לפרקים.
זה לא ה"lovers on the bridge" של לפני אלפיים שנה אלא יותר ה"ללכת בדרכך"; יצירה זולה יחסית שמכוונת למכנה המשותף הנמוך ביותר. לחובבי הז'אנר ולחובבי היסטוריה.”