סילברברג הוא סופר מדע בדיוני מפורסם ועטור פרסים. מן הסתם יעניין את חובבי המדע הבדיוני כל ספר חדש שיוצא לאור, ואני שמחתי מאד על הספר הזה, שיצא לאור בארץ ב 2012 (אין לי מושג מתי הוא יצא לאור בארה"ב, וחבל כי המידע הזה חשוב ורלוונטי לנושא הספר.)

המאה ה 23 מאופיינת בהתמעטות המין האנושי - מחלות, מלחמות השאירו בני האנוש מעטים מדי. את מקומם של החסרים - במיוחד בכל מה שנוגע לעבודות קשות ומסוכנות - תופסים אנדרואידים. זו המצאה של בני אדם העשויים מבשר מלאכותי - רצפי ד.נ.א. מלאכותיים, חומצות אמינו מגודלים במיכלים, יוצרים בני אדם לכל מטרה. הם מחולקים לשלוש דרגות - אלפא, ביתא, גאמה, כשהראשונים חכמים וכשירים אף מבני אנוש. היצורים האלה נחשבים לרכוש והם למעשה עבדים. האדם שהמציא אותם - והתעשר מהמצאתם וייצורם עושר רב מכל דמיון - המשיך הלאה, והיום הפרוייקט שלו הוא להגיע לקשר עם חיזרים שאותותיהם - כנראה - נקלטו פה. לצורך זה הוא החליט לבנות מגדל זכוכית, שאפשר לשלוח קרן אור למרחקים וליצור עימם קשר.
האנדרואידים מנסים לפתור את מצבם המשועבד באחת משתי דרכים. חלקם המציא דת שהמיליארדר שיצר אותם הוא מעין אל עבורם. הם סוגדים לו בחשאיות ובטוחים שיום יבוא והוא יגרום לשיוויון בינם לבין ילודי הרחם. הקבוצה השניה - קטנה בהרבה - יצרה מפלגה פוליטית הנאבקת לשיוויון עם בני האדם. ההתנגשות פה היא בין ציפיות לא ריאליות לבין אמונה בבורא.

עם השנים קראתי לא מעט חכתביו של סילברברג. המסגרת הסיפורית מעניינת פעמים רבות במיוחד ב"האיש במבוך" שלטעמי מבחינת סיפור עולה על כל האחרים. רעיונותיו יפים וחדשניים, מבוססים לרוב על פסיכולוגיה שאנחנו מכירים ורק לובשים גלימה של מדע בדיוני כמו בספור "למות מבפנים" שהוא ניתוח מעמיק של אדם בעל כישרון ויחסי האהבה-שנאה-תלות שהוא מפתח אל הכישרון שלו.
חולשתו של סילברברג כסופר הוא הניסיון שלו לאנוס את סיפורו, שיתאים לרעיון שלו. המאמץ ניכר, מה שפוגם בסיפור ובאמינותו. בספר הזה סילברברג עוסק בצורך של בני אדם בדת שתתווך בינם לבין מציאות מאיימת וגרועה. ואיכשהו הוא לא הצליח לשכנע אותי, למרות שהסכמתי עם הלוגיקה שלו. גם התאור של המיליארדר האובססיבי לא ממש שיכנע אותי.

אם יצרתי רושם של אכזבה - לא זו כוונתי. תמיד נחמד לקרוא ספר מדע בדיוני חדש, שאינו מבוסס על המלחמה הקרה בשנות החמישים ועל החשדנות האמריקאית מפני הקומוניזם (כמו ב"תחנת הוקסביל" שלו, המומלץ). הספר חביב, הרעיונות מעניינים, מה שחסר לי זה קצת אמינות בבניית הדמויות, קצת יותר היגיון בהשתלשלות העניינים.
אבל אוהבי המדע הבדיוני מוכנים הרבה פעמים לוותר קצת בענייני הגיון ואמינות, ולקבל עוד קצת בענייני דמיון.

סילברברג הוא סופר מדע בדיוני מפורסם ועטור פרסים. מן הסתם יעניין את חובבי המדע הבדיוני כל ספר חדש שיוצא לאור, ואני שמחתי מאד על הספר הזה, שיצא לאור בארץ ב 2012 (אין לי מושג מתי הוא יצא לאור בארה"ב, וחבל כי המידע הזה חשוב ורלוונטי לנושא הספר.)

המאה ה 23 מאופיינת בהתמעטות המין האנושי - מחלות, מלחמות השאירו בני האנוש מעטים מדי. את מקומם של החסרים - במיוחד בכל מה שנוגע לעבודות קשות ומסוכנות - תופסים אנדרואידים. זו המצאה של בני אדם העשויים מבשר מלאכותי - רצפי ד.נ.א. מלאכותיים, חומצות אמינו מגודלים במיכלים, יוצרים בני אדם לכל מטרה. הם מחולקים לשלוש דרגות - אלפא, ביתא, גאמה, כשהראשונים חכמים וכשירים אף מבני אנוש. היצורים האלה נחשבים לרכוש והם למעשה עבדים. האדם שהמציא אותם - והתעשר מהמצאתם וייצורם עושר רב מכל דמיון - המשיך הלאה, והיום הפרוייקט שלו הוא להגיע לקשר עם חיזרים שאותותיהם - כנראה - נקלטו פה. לצורך זה הוא החליט לבנות מגדל זכוכית, שאפשר לשלוח קרן אור למרחקים וליצור עימם קשר.
האנדרואידים מנסים לפתור את מצבם המשועבד באחת משתי דרכים. חלקם המציא דת שהמיליארדר שיצר אותם הוא מעין אל עבורם. הם סוגדים לו בחשאיות ובטוחים שיום יבוא והוא יגרום לשיוויון בינם לבין ילודי הרחם. הקבוצה השניה - קטנה בהרבה - יצרה מפלגה פוליטית הנאבקת לשיוויון עם בני האדם. ההתנגשות פה היא בין ציפיות לא ריאליות לבין אמונה בבורא.

עם השנים קראתי לא מעט חכתביו של סילברברג. המסגרת הסיפורית מעניינת פעמים רבות במיוחד ב"האיש במבוך" שלטעמי מבחינת סיפור עולה על כל האחרים. רעיונותיו יפים וחדשניים, מבוססים לרוב על פסיכולוגיה שאנחנו מכירים ורק לובשים גלימה של מדע בדיוני כמו בספור "למות מבפנים" שהוא ניתוח מעמיק של אדם בעל כישרון ויחסי האהבה-שנאה-תלות שהוא מפתח אל הכישרון שלו.
חולשתו של סילברברג כסופר הוא הניסיון שלו לאנוס את סיפורו, שיתאים לרעיון שלו. המאמץ ניכר, מה שפוגם בסיפור ובאמינותו. בספר הזה סילברברג עוסק בצורך של בני אדם בדת שתתווך בינם לבין מציאות מאיימת וגרועה. ואיכשהו הוא לא הצליח לשכנע אותי, למרות שהסכמתי עם הלוגיקה שלו. גם התאור של המיליארדר האובססיבי לא ממש שיכנע אותי.

אם יצרתי רושם של אכזבה - לא זו כוונתי. תמיד נחמד לקרוא ספר מדע בדיוני חדש, שאינו מבוסס על המלחמה הקרה בשנות החמישים ועל החשדנות האמריקאית מפני הקומוניזם (כמו ב"תחנת הוקסביל" שלו, המומלץ). הספר חביב, הרעיונות מעניינים, מה שחסר לי זה קצת אמינות בבניית הדמויות, קצת יותר היגיון בהשתלשלות העניינים.
אבל אוהבי המדע הבדיוני מוכנים הרבה פעמים לוותר קצת בענייני הגיון ואמינות, ולקבל עוד קצת בענייני דמיון.