ביקורת ספרותית על טלאים של כדור הארץ מאת אן טיילר
ספר טוב

---

יש שני סוגים של אנשים שבאים לקחת ספרים בספריה: אלה שיודעים מראש איזה ספר הם רוצים לקחת, מה שמו, או למצער שם המחבר שלו, ואלה שלא. לאלה שלא, יש בעיה, כי הם צריכים לחפש. הסידור הנוכחי של רוב הספריות מקטלג סיפורת למבוגרים על פי סדר הא"ב של שמות המחברים, ולכן מתאים רק לאנשי הסוג הראשון. אנשי הסוג השני יכולים לקפוץ. לדלג בין ספר מתח, לרומן היסטורי, ממנו לספר הומוריסטי קליל, רומן רומנטי, משם לזוכה פרס בוקר, ואחריהם עוד שלושה ספרי בלש, סדרה שנכתבה על ידי אותו סופר, משם לאסופת סיפורים קצרים, ולידם ספר מדע בדיוני. אני יכולה להמשיך, אבל הבנתם למה חיפוש כזה יכול להיות מתסכל וחסר טעם. ונכון, יש מדף "מומלצים" בחוץ, ויש המלצות בעל פה מהספרנית. אבל זה לא מספיק, וביקור בספריה לקורא מהסוג השני, עשוי לגרום לו להרגיש סוג ב'. לכן לא מובן לי מדוע אין בספריות חלוקת ספרים לפי סוגות. דורשי הרומן הרומנטי יוכלו לחפש במדפים עתירי ניקולס ספארקס ונורה רוברטס, וחובבי המותחנים ימצאו את ברקלי, צ'יילד ונסבו בכפיפה אחת. תשאלו: מה יעשו אלה שיודעים מראש ובדיוק מה שם הספר ומי המחבר, אבל להם יש פתרון פשוט: קטלוג ממוחשב יוביל אותם אל הארונית הנכונה ואל המדף המתאים.

עד שהאוטופיה הזאת תתגשם, אני אמשיך לשוטט בספריה במבוכה, לנדוד אנה ואנה בין מדפים, ולקפוץ בין סוגות בלי לדעת מה בדיוק אקח הפעם. אז הפעם הגעתי למדף של האות טי"ת. למה טי"ת? כי היא לא בהתחלה (הייתי כבר) ולא בסוף (חרשתי). היא באמצע. ובמקרה בספריה שלנו גם במדף גבוה, מעל קו העין, שהוא (כפי שיודעים מסדרי מדפים בסופר) הזמין והנגיש יותר. ובכן, עברתי על הספרים באות טי"ת, הסתכלתי על שם הספר, על הכריכה הקדמית, על הכריכה החיצונית, קצת דפדפתי, ולקחתי. כמה וכמה ספרים, שהמשותף להם הוא לא הסוגה, ולא הסגנון, אלא האות הראשונה בשם של המחבר.

קשה מאוד לחבב את ברנבי גייטלין. הוא בן שלושים והוא לוזר. הוא גר בדירה עלובה, עובד בתור "גב להשכרה", כלומר מספק שירותי הובלות, הזזות והיפוכי מזרנים לקשישים ובודדים. נהוג לקרוא לעבודה מהסוג הזה "עבודת סטודנטים", אלא שגייטלין מזמן לא סטודנט, ואת הקולג' הוא לא סיים. העבודה שלו, כזו המתאימה לאנשים מחוסרי השכלה ומעמד, לא מתאימה לאמידות של הוריו. בכלל הוא לא מתאים למשפחה שלו, סוג של כבשה שחורה. אמנם אב, אבל גרוש. כזה שמתנייד בגרוטאה אל מחוץ לעיר מדי יום ראשון, כדי לפגוש את הבת שלו. ולפעמים הגרוטאה שובקת, והוא נאלץ לנסוע אליה ברכבת. אז ההורים של ברנבי מאוכזבים ממנו. וגם כועסים עליו. כמה זמן אפשר לכעוס על הילד שלך בגלל דברים שעשה כשהיה בתיכון? מסתבר שהרבה. ובכן, כך מתגלגל לו ברנבי המסכן מדחי אל דחי, בלי אהדה, בלי אמביציה, בלי לקחת את עצמו בידיים. עד שיום אחד הוא פוגש ברכבת מלאך, וחייו משתנים.

ואולי טוב שספרים לא מסודרים לפי סוגות. נניח הספר הזה. הוא מסודר במתכונת הקלילון הרומנטי. מציב גיבור שחייו מהווים כאוס אחד גדול, מציב מולו בחורה. ואז יש להם אהבה, והיא מנצחת, ומסדרת את החיים כמו פאזל מפואר ועתיר קיטש ולבבות. אז כמעט, אבל לא, וזה מה שהופך את הספר לחינני כל כך.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על טלאים של כדור הארץ