גילוי נאות: את הספר קיבלתי ישירות מהסופרת צפורה לביא. כיוון שקראתי וסקרתי את ספרה "עקבים בחול", ידעתי שצפויה לי חווית קריאה מענגת. האמת היא, שמאז התאהבתי בכתיבתה הפשוטה, המרתקת והמהודקת כאחד.
הספר הזה הגיע אלי בעיתוי מיוחד, כאשר בארץ הקטנה שלנו, מתרחשות בימים אלה הפגנות סוערות, של בני הקהילה האתיופית, שכוללות שימוש בכוח ומעצרים.
הספר הנוכחי מחולק לשלושה חלקים:
1. ללא אב.
2. התאקלמות.
3. החתונה.
הסיפור עוסק במשפחה שעלתה לארץ, דרך סודאן ללא אב המשפחה, משום שהוא נרצח על ידי סודנים, בעודו הרכיב את אדיסו - בנו הקטן על כתפיו.
אם המשפחה –אסמרה עלתה לארץ, והתגוררה באשקלון עם שלושת ילדיה: שיראז (שירן), יונה ואדיסו.
אסמארה, הייתה אישה עם עור שחום, שלמרות גילה היה חלק ומבריק, עם שיניים חסרות בשני צידי הפה. מצבה הכלכלי של המשפחה, לא אפשר לה לטפל בשיניה הרקובות שדרשו עקירה.
שיראז (שירן) הבן שירת במשמר הגבול, יחד עם חברו הצמוד רנה. יונה הבת היחידה שפרנסה את המשפחה, ואדיסו הקטן למד בבית הספר.
אדיסו לא היה תלמיד מבריק, אך ידע לשחק כדורגל, והיה חביבו של אחד מעברייני הסמים. למרות סירובו העיקש של אדיסו להצטרף ל"עבודה" אצל העבריין, הצליח "האיש הלבן" בעזרת כסף לפתות ולהעביר את אדיסו לכוחותיו. "האיש הלבן" שלדבריו נקרא "אלי", הצליח לשרוד את החיים, אך אדיסו לא הצליח להתמודד עם המשך החיים, וגרם צער רב לאימו ולאחיו.
שיראז נכלא בכלא צבאי, עקב כך שאיים ברובהו על ערבים, אך גורלו חייך אליו יותר, מאשר לאדיסו והוא הצליח לעבור מעבר לסורגים, ולזכות בעבודה שמכבדת את בעליה.
יונה עבדה במפעל לאריזות ולמדה באולפן. בזכות המורה שהעידה על רמתה הגבוהה התקבלה לקורס. היא הצטיינה בלימודיה, התקדמה בעבודתה, התחבבה על מנהלה הישיר, עד כדי כך שלמרות היותה "שחורה", הוצעה לה משרת מנהלת מחלקה במפעל בו עבדה. כשיונה הועלתה בדרגה היא התהלכה לה בזקיפות קומה, אבל ההערות של "בחורה שחורה" אחת בין כל הלבנים השחומים לא דילגו עליה.
הבית בו התגוררה יונה האם ואחיה היה עלוב... ציטוט עמוד 19: "...היא הביטה בפעם המי יודע כמה על הקירות, שהטיח היה מקולף מהם, על הלכלוך, על הגרפיטי בפחם שחור שנכתב על ידי אלמונים ועל העזובה הגדולה בחצר. גרוטאות היו מונחות בכל מקום: כיסאות שבורים, קרטונים, קולבים ללא הוו לתלייה, מגירה של שולחן, שיש בתחתיתה חור גדול ועיתונים ישנים, שאיבדו מזמן את צורתם וצבעם המקורי, והיו עתה צהובים ומלוכלכים..." כך המשפחה הזו חיה בתוך עזובה, חורבן ותוהו ובוהו.
האם לא הצליחה לאחות את שברי המשפחה, ונחלה אכזבה מבנה אדיסו ומשירן. עצוב היה לאסמרה עד כדי כך שריחות התבשילים המיוחדים, של העדה האתיופית שבושלו על ידה העלו בעיניה דמעות, געגועים בכאב רב על אובדן בעלה.
הסיפור הזה פותח צוהר לעבר העולים מאתיופיה, קשיי ההתאקלמות, הנידוי החברתי, אפילו עד כדי הרס עצמי ללא תקנה.
הבת יונה שהצליחה בעבודתה, התאהבה בעודד שמבהיר לה חד משמעית, שעליהם להפסיק את הקשר ביניהם, משום שצבע עורה מהווה מכשול עבור הוריו ועבורו.
הסיפור הזה מדגיש עד כמה בני הקהילה האתיופית בודדים, ושלצבע העור יש הרבה יותר משמעות מאשר לכישורים. יונה מטיבה לתאר את הסיטואציה במהלך שיחה שלה עם רנה (החבר של אחיה שירן)... ציטוט עמוד 101: "מתי נהיה גם אנחנו ישראלים ממש?! נאנחה גם יונה "גם את לא מרגישה ישראלית?" .... "אני מרגישה טוב בעבודה וגם ברחוב הישראלי, אך כמה ישראלים יש לי? מי יכניס אותי אליו הביתה ויקבל אותי ממש בזרועות פתוחות עם הצבע השחור שלי?"
הסיפור עוסק במכשולים של בני הקהילה האתיופית, מול דעות קדומות שאינן הוגנות ומכשילות את רצונם של בני הקהילה להיטמע, לעבוד ולרכוש לעצמם השכלה ראויה.
שירן טס לאתיופיה במטרה לחפש את אחיה של נעמי שאותה מאוד אהב. במסגרת טיול שערך ברחובות אתיופיה שירן מטיב לתאר את ההרגשה של בני הקהילה. שירן התרגש שלא ראה אדם לבן אחד ברחובות באתיופיה ואמר לעצמו... ציטוט עמוד 135: "אולי כאן היינו צריכים לגור?" שאל את עצמו, אבל דחה בשאט-נפש את ההרהור הזה. "נכון שכאן הוא "יהודי" קודם כל ובארץ הוא "שחור" קודם כל, אבל כאן אין לו זכויות ובארץ ישראל הוא אזרח אמיתי. שם זו הארץ של היהודים, ולא חשוב הצבע. אמנם ייקח זמן רב עד שהישראלים יפסיקו לשים לב לצבע השחור, אך אין מה לעשות. גם היהודים האתיופים שהגיעו לישראל היו צריכים לזמן רב, עד שהתרגלו שיש יהודים לבנים. הרגל זה הרגל ולוקח זמן רב לשנות אותו".
באותה עת רציתי להגיד לשירן נכון ולא נכון. אני תקווה שהזמן לא יהיה ארוך. כל אחד שעדיין מבצבץ בליבו ספק, או דעה קדומה, חייב לקבל את בני העדה האתיופית ולחבקה. צבע העור אינו מעיד על איכותו וכישוריו של האדם.
חברים יקרים, הצבע הוא רק מעטפת!!!
בסיפור הזה יש סוף אופטימי, מי ייתן שגם במציאות שלנו יהיה שינוי, ופצעי מצוקתם של בני הקהילה האתיופית יימחקו לעד.
צפורה לביא יודעת למהול את האמת הכואבת עם תקווה, ומטיבה בכישרונה הייחודי, להרוות את צימאונו של הקורא!
התחלתי לקרוא את הספר אחה"צ וסיימתי אותו בלגימה! אי אפשר להניח את הספר מהיד. הוא מרתק, דינמי ומעניין כאחד!
ועל כך נאמר: "אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן אֶלָּא בַמֶּה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ"... וכשאוהבים הכל בטל בשישים...
מומלץ בחום.
לי יניני

















