כמה מפחידה האטימות, כמה נורא להיות אחר בחברה סגורה וצרת מוחין, קנאית לעקרונותיה ללא שום יצירת פתח מילוט. ילדי הגולם ספר קטן אבל ענק! העולם אחרי פורענות, בכדי לשרוד נקבע אין חריגות, אין סטיות ואין 'אחר' על סוגיו. הסיפור מסופר מנקודת מבט של נער שלצערו גילה שהוא בעל תכונה המוגדרת סטיה חמורה בעולמו בעוד שאביו מולידו הוא הוא מוביל הקנאות בשמירת 'הישר'. ספר טוב מאוד נהנתי!

ילדי הגולם מספר על חווית ההתבגרות בעולם פוסט-אפוקליפטי הסובל ממוטציות רבות בצומח, בחי וגם בבני האדם.
החברה הפכה לשמרנית-דתית, ודורשת להשמיד כל מוטציה - בין אם זה שדה חיטה פגום, חיה בעלת מימדים לא נורמלים, או אדם עם אצבע מיותרת. השאיפה אל השלמות והטוהר הגנטי מגיעה ממקום דתי - אלוהים ברא את האדם בצלמו, וכל הסוטה מן הצלם הזה - הוא בגדר תועבה. שאיפתה של החברה היא לשוב אל גדולתה של האנושות בטרם האסון (בצורה של שואה אטומית) שפקדה אותה.
אל תוך העולם הזה גדל הגיבור דיוויד סטרום, שבעצמו "התברך" בתכונה מיוחדת. את הסוד הזה הוא צריך לשמור, ולהגן עליו, ועל כמה ילדים שסובלים מבעיה דומה.

הספר מעורר שאלות וביקורת בנוגע לחברה דתית פנאטית, כמו גם לגבי החברה שלנו (מעצם השאלה "למה לשאוף להיות כמו האנשים שהביאו עלינו את החורבן", הסופר בעצם מדבר על בני דורו). הוא גם מעורר שאלה בנוגע לאבולוציה האנושית - נושא מרתק לכשעצמו.
מה יקרה כשיקום "הדור הבא" של האנושות ? איך הוא יתקבל על-ידי שאר האנושות ה"מיושנת" ? מהו הגבול בין האדם של היום לבין האדם של המחר ?

מן הבחינה הזו הספר הזה דיי מעשיר ומעניין. הבעיה העיקרית איתו היא שהוא כתוב בצורה לא הכי מעניינת. מוטציות הן דבר אקראי, ונראה משונה בעיניי שכמה ילדים ילקו במוטציה דומה.
הקטעים המותחים שעליהם מתקדמת העלילה לא השאירו אותי דבוק לספר (למעשה, התקדמתי איתו מהר בעיקר כי לא היה לי משהו אחר לעשות באותם יומיים). למזלי הספר היה קצר, וזה יאמר לזכות הספר - אם הוא היה ארוך יותר, אך מתקדם באותה צורה הייתי יכול כבר להגיד שאני סובל ממנו.

אני כן חושב שג'ון וינדהאם חשב על רעיון מעולה, ולכן אני בטוח שאקרא עוד ספרים שלו, בתקווה שאהנה מהם הרבה יותר.

לסיכום - ממליץ, אבל לא בחום.