ביקורת ספרותית על Neverwhere מאת Neil Gaiman
ספר טוב

---

בהקדמה לספר ( שהמהדורה שלו היא לא זאת שבאתר ) מסביר גיימן שזו הגרסא השלישית לספר וגם מי שקרא את הספר בעבר לא קרא אותו בגרסא הנוכחית.
בעברית נקרא הספר לעולם-לא-עולם. גיימן מספר שהספר נוצר מהזמנה של הBBC לסדרת טלוויזיה , הוא כתב את התסריטים וכל פעם שקיצצו חלקים ממה שכתב הוא ניחם עצמו בכך שאמר : " לא נורא אכניס את הקטע הזה בספר " עד שהבמאי הודיע לו שהם מתכוננים להוריד קטע נוסף ואם הוא יגיד שהוא יכניס את זה לספר הוא ירצח אותו.
מאז גיימן אמר את זה .... בלב.
וכך נבנה הרעיון לכתוב ספר בעקבות הסדרה.
הגרסא הראשונה הייתה מאוד בריטית. הספר מתרחש ככלות הכל בלונדון. לונדון של מעלה ולונדון של מטה בדגש רב על תחנות המטרו הלונדוניות. לאחר כמה שנים הוחלט להוציא את הספר בארצות הברית. האנגלית הבריטית היא לא האנגלית האמריקאית ומעבר לכך העורכת האמריקאית לא אהבה את הזיגזוג בין הומור בריטי לרגעי מתח ואלימות. ספר צריך להיות או או ,דרשה וקיצצה בבדיחות. בנוסף הוסיף גיימן הסברים בספר לדברים שמובנים מאליהם לבריטים אבל לא מוכרים לזרים.
לטענת גיימן הגרסא הנוכחית היא השלישית והאחרונה והיא שילוב בין הגרסא הבריטית לגרסא האמריקאית. מילים נוספו , מילים קוצצו אבל הפעם לשביעות רצונו של הסופר.
מצאתי את הפתיח הזה מעניין לא פחות מהספר . אנחנו מתדיינים לעיתים על טיב התרגום וכמה הוא מעביר או משנה את רוח הספר אבל מסתבר שגם בגרסות שונות של הוצאות יש שינויים שיכולים להיות משמעותיים ברוח הספר. האנגלית הבריטית שונה מהאנגלית הדרום אפריקאית ששונה מהאנגלית האמריקאית ששונה מהאנגלית האוסטרלית. מעניין האם הספרים הבריטיים מתורגמים מהגרסא הבריטית שלהם או מהגרסא האמריקאית שלהם? האם איאן מקיואן שמתורגם הוא האמריקאי או הבריטי והאם זה משנה?
דבר נוסף שעולה מהפתיח הוא ההכתבה שבאה מהצד האמריקאי לדבוק בזאנר אחד בספר ולפעמים גם בסופר. לא יתכן הומור ואימה ופנטזיה ודרמה עצובה בספר אחד. נתקלתי במספר סופרים שמלין על כך שיש צורך של קוראים ומו"לים להכניס ספרים וסופרים לקופסאות זאנר ומעניין כמה ספרים נחסמים ו\או מקוצצים כדי להתאים למסגרות.

ריצארד צעיר לונדוני טיפוסי מגלה יום אחד שיש בלונדון אנשים "שקופים" ומהרגע שהוא רואה אותם ומגלה את לונדון תחתית הוא לא יכול להפסיק לראות אותם והופך להיות כמותם. הספר כתוב כמו קווסט ומלא הרפתקאות ברחובותיה של לונדון ובין תחנות המטרו שלה שמקבלות משמעויות מילוליות ( לדוגמא בית המשפט שקיים ב EARLS COURT ) . הוא מדלג בין הומור בריטי משובח לקטעי אלימות ואימה בהשראת , יש אומרים , בהמות מהשטן ומרגריטה. מבחינתי זה יתרון בספר ולא חסרון. הסיפור של אנאסטסיה והגשר הוא דוגמא טובה לכך.
יש בספר התייחסויות לדברים המאפיינים חיים של לונדונר בכלל ולונדונר נוסע מטרו בפרט. הפרק בו נכנס גיימן לראשו של מתאבד רכבת פוטנציאלי הוא מצמרר ומבריק ומעיד על הכתיבה המצויינת והוירטואוזית של גיימן.
מלאכים , עכברים מדברים , רוצחים שכירים, מבוכים , שווקים נודדים, BRITISH museum גשרים אפלים ועוד.
זה ספר שכייף לקרוא , אני בטוח שגם בגרסא המתורגמת שלו. זו הפנטזיה שאני אוהב. עולם פנטסטי שמתערבב בעולם המציאותי שלנו.
כוכב אחד ירד בגלל שיש קטעים , אולי כדי לקרוץ לקהל צעיר יותר , שהטון בסיפור מתיילד. אבל אלו מעטים ולא באמת מפריעים.
אני תמיד אומר שספרים הם דלת לעולמות אחרים – הספר הזה לוקח את זה לרמה המילולית.

זו הפעם השניה השנה שאני מבקר בלונדון הפנטסטית והיא מתחילה להראות פחות ופחות אפורה.
מומלץ ללונדונפילים וחובבי הומור בריטי או סתם תיירים ספרותיים ו\או לחובבי פנטזיה וגם לכאלו שרוצים לראות מה קורה כשמרימים מעט את הוילון הדק ואלו (כן אתם ) שאוהבים לשחק בקווסטים.

הסדרה דרך אגב מזעזעת. קראו את הספר.

ציטטות:
“He had noticed that events were cowards: they didn't occur singly, but instead they would run in packs and leap out at him all at once.”

“Richard did not believe in angels, he never had. He was damned if he was going to start now. Still, it was much easier not to believe in something when it was not actually looking directly at you and saying your name.”

“’excuse me’ he said . ‘I know this is a personal question. But are you clinically insane?’”

“Mind the gap!”


חג שמח

» ביקורות נוספות של cujo
» ביקורות נוספות על Neverwhere