ביקורת ספרותית על סיפור זמני מאת רות אוזקי
ספר בסדר

---

היום היה לי יום חופשי, והחלטתי לבלות אותו בבטלה יחסית בבית. גלשתי כה וכה במחשב, עד שמצאתי מתכון של עוגיות "רעידת אדמה" שמזמן תכננתי להכין. חלק מהמוצרים במתכון חסרו לי בבית, ולכן ירדתי לסופר הקרוב כדי לקנות אותם. כשחזרתי הביתה המשכתי לגלוש. העליתי בפייסבוק שאלה הנוגעת לחלק שלא היה ברור לי במתכון. בסופו של דבר עזבתי את המתכון וניגשתי למטבח. בעבר מתכונים שהיו דורשים מספר שלבי הכנה, ובוודאי כאלה שכרוכות בהן מילים מפחידות כמו "באן מארי" היו גורמים לי להירתע בבהלה ולחפש מתכון אחר. אבל השתכללתי קצת מאז. היום אני רק צריכה מספיק זמן פנוי, ומטבח נקי, וזה היה לי בשפע. לאחר ההקצפות, ההמסות והערבובים, הכנסתי את התערובת להמתנה במקפיא, והלכתי לקרוא קצת סקירות בסימניה, להמשיך לצ'וטט עם חברים דרך הפייסבוק ולהתבטל באופן כללי. בזמן הזה הבת שלי וחברה שלה ראו פרק של המומינים. אני רק האזנתי לקולות והתעצבנתי מהדרך שבה הסדרה הרסה את הדמויות המקוריות. אחר כך בא הזמן, להוציא את העיסה מהמקר, לכייר כדורים, לגלגל באבקת סוכר ולאפות. הבת והחברה עזרו לי לגלגל, ושמחו מאוד גם לעזור לי לאכול. יצא יפה מאוד, וטעים מאוד. צילמתי את העוגיות, העליתי תמונה לפייסבוק, וספרתי את הלייקים שהיא קיבלה. ===


אני יכולה להמשיך עוד, אבל הרעיון מובן. אלה החיים שלי, אבל תיאור שלהם לפרטי פרטים הוא לא מספיק מעניין. למעשה למי שהוא לא אני, התיאור הזה משעמם עד מאוד. הוא חשוב רק בהנחה ויש איזו מסגרת שהיא, איזה פאנץ', משהו מפתיע שמהדק את כל חלקי הסיפור יחד, וגורם עניין. נאוקו, שמכונה גם "נאו", היא בת עשרה יפנית שכותבת יומן. נאוקו עברה מארצות הברית ליפן, היא בת יחידה לאם קרייריסטית ולאב אובדני, ותופסת את אביה כלוזר. היא גם ילדת-כפות שדי סובלת בבית הספר, עד שנאלצת לנשור ממנו בעקבות התעללויות חוזרות. בקיצור, החיים שלה קשים ומבודדים מאוד. את היומן הזה מוצאת רות. כן, גם למחברת קוראים רות. זו בחירה לא מקרית, איך היא יכולה להיות מקרית? והיא לא מוצלחת לטעמי. רות הבידיונית, זו שבספר, מתגוררת מעבר לאוקיינוס, באי קנדי קטנטן ובודד. לרות יש בן זוג, חתול, ואיזו חברה או שתיים, וכן את בני האי המעטים שסביבה. ולכן היא שוקעת בקורותיה של נאו, אותם היא קוראת בהדרגה, ונעשית מעורבת בחייה דרך היומן.

יש לציין כי שתי העלילות, זו של נאוקו ביפן וזו של רות, כעשור לאחר מכן בקנדה, אינן כל כך מעניינות. למעשה הן משמימות מאוד. כרוניקות של חיים מבודדים, מעוטי אינטראקציות חברתיות חיוביות, ונעדרי קצב של התרחשות. העלילות משתלבות זו בזו, בדרך הדומה להשתלבות העלילות בספר "הסיפור שאינו נגמר" - הדמות קוראת טקסט, ודרך הטקסט עוברת שינויים, ובהדרגה גם גורמת לשינויים בדמויות שבתוך הטקסט עצמו. מעניין למדי, אבל לא סוחף סיפור. נאוקו היא ילדה מהורהרת ופילוסופית למדי, אולי אפילו פילוסופית מדי, ברמה המזכירה את הקלישאתיות של "אלגנטיות של קיפוד".

מה עוד?יש בספר רבדים של תכנים. הראשון והברור מאליו עבור המחברת הוא נושא הסביבתנות והקיימות. השני הוא משחקי הזמן, כפי שרומז שם הספר, וכן הכינוי "נאו" - עכשיו, של הגיבורה. כאן המחברת נכנסת לעולמות לא-לה, הסברים פיזיקליים עמוקים לפרדוקסים שיוצרת תיאוריית הקוונטים בפיזיקה. ההסבר הזה, תיאורית "ריבוי היקומים" נתפרת בגסות לעלילה, ולא ברור מה המטרה שלה. לקינוח יש בספר הזה עיסוק רב במלחמה, ויותר ממנו עיסוק רב בפציפזם. קשה לכתוב על זה בלי לשלב קלקלנים, אבל רק אומר שהרכיב הפציפיסטי בסיפור מגיע עד כדי חוסר אמינות בולט, ויותר רושם שמדובר בספר נעורים המחפש לו סוף טוב ותו לא.

לקח לי המון זמן לקרוא את הספר. במקביל אליו התחלתי וסיימתי ספרים רבים אחרים. גם אלה שהיו כתובים פחות טוב ממנו, נשאו על דפיהם קצב מסוים, עלילה, חיות, וסיבות לקרוא.

בכל זאת, שלושה כוכבים:
* הבת שלי, שלומדת בכיתה ט', שאלה מהו החתול של שרדינגר. הא לך, יקירתי, אמרתי, ופתחתי לה ב"נספח ה'" של הספר. תיאור טוב של החתול, הניסוי, ומה הרעיונות המדעיים והפילוסופיים העומדים מאחוריו.

* הציטוט הזה: "אני נשבעת שאפילו באינטרנט יש ריח וירטואלי שאנשים מדיפים ואנשים אחרים קולטים, למרות שלא ברור לי איך. זה אולי ריח לא אמיתי, עם מולקולות וקולטני פרומונים, אבל הוא ברור לא פחות מאשר צחנת פחד שנודפת מבתי השחי או מהאווירה שאת משדרת כשאת ענייה ואין לך ביטחון עצמי ודברים יפים. אולי הפיקסלים שלך מתחילים להתנהג אחרת."

* הערת שוליים מספר 17. החלק של נאוקו, היפני, זרוע הערות שוליים. אני שונאת הערות שוליים בספרי קריאה, אבל כאן הם היו די חשובים, בגלל השפה והתרבות היפנית. בהתחלה חשבתי שאלה הערות המתרגמת, אחר כך חשבתי שאלה הערות המחברת. ואז הגעתי להערה 17. "לא מצליחה למצוא הפניות לבתי קפה רפואיים או לעיר המיטות. האם היא ממציאה את זה?" וכך הבנתי שיש כאן סופרטקסט. רות, הקוראת ביומן של נאוקו, היא מדענית. והקריאה שלה מדעית, כלומר כוללת חיפושי תרגום ומידע תרבותי והוספתם כהערות שוליים. זה נחמד. או לפחות היה נחמד חלק מהזמן.

אז סיימתי את הקריאה, וגם את הכתיבה. יותר כיף לי לכתוב על ספרים שאני לא אוהבת. לא יודעת למה זה. ועכשיו אני יכולה לחזור לי אל חיי המשמימים, ועוגיות רעידת האדמה המופלאות שהכנתי.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על סיפור זמני