אחד הדברים שאני הכי אוהבת בדמויות בספרות המד"ב והפנטזיה הוא היכולת שלהן להישאר אופטימיות גם כשהמצב נראה חסר תקווה.
תסתכלו על קטניס ממשחקי הרעב, על קטסה ממחוננת, על קלסייר מהאימפריה האחרונה, על ג'ונאס מנפילת הממלכות.
כולן דמויות חזקות שנלחמו בכל הכוח על המטרה שלהן. ולא ויתרו. גם כשנראה שאין כל סיכוי להצליח. הם נתקלו בקשיים שכמעט הכניעו אותם. אבל הם התגברו על כולם והמשיכו להיאבק. הן אף פעם לא איבדו תקווה ותמיד היו דבקות במטרה שלהן. וכמו בכל סיפור עם סוף טוב, הן השיגו אותה לבסוף.
ג'נה פוקס היא בדיוק ההפך מכל הדמויות האלה.
ג'נה פוקס היא דמות שבורה. ג'נה פוקס לא מנסה להילחם על רצונותיה. ג'נה פוקס היא הדמות הכי מדוכאת וחסרת תקווה שפגשתי אי פעם.
הספר מתרחש בעולם עתידני מוזר למדי, ג'נה מתעוררת אחרי שנה וחצי של תרדמת והיא לא זוכרת כלום, ההורים שלה מספרים לה שהיא עברה תאונה לפני שנה וחצי ונכנסה לתרדמת. והזיכרונות שלה יחזרו לאט לאט.
בינתיים הם נותנים לה לצפות בקלטות שהם צילמו במשך כל חייה. קלטת אחת לכל שנה, בתקווה שזה מה שיעורר את הזיכרונות שלה.
אבל ג'נה, במקום לנסות לחזור לעצמה, כמו שציפיתי שהיא תעשה. היא סגורה ומופנמת, ומדוכאת, מאוד מדוכאת.
בשלב מסוים, ג'נה מחליטה שהיא רוצה לחזור לבית הספר, אחרי שנה וחצי שבמהלכן היא נעדרה ממנו.
בהתחלה ההורים שלה מתנגדים בתוקף. אבל אחרי הרבה שכנועים הם שולחים אותה לבית ספר קטן מאוד בעירה הקטנה שבה היא גרה.
ג'נה מגיעה לבית הספר. ולמרות אופייה הדיכאוני והמופנם היא מוצאת חברים תוך שתי שניות וחצי. ונקרעת בין שני בנים ששניהם חתיכים מדהימים. אחד רגוע ושקט ונחמד. והשני ציני מעצבן והילדים בבית הספר לא מחבבים אותו. אבל כמובן שג'נה תחשוב שיש בו משהו. כי זה ספר נוער ואנחנו צריכים איזה משולש אהבה…..
ואז מגיע הטוויסט הבלתי צפוי. שהוא פחות או יותר המהות של הספר, אני לא אעשה ספוילרים, רק אגיד שאפילו אני לא ציפיתי לזה.
אבל בכל זאת, זה לא מסוג הגילויים שאני מתעכבת עליהם, לא מהסוג שמשאיר אותי פעורת פה והמומה, זה גילוי מהסוג שמפתיע אותי לרגע, ואז אני מחכה שהדמויות ימשיכו לדילמות שהגילוי הזה מציג בפניהן.
ג'נה גילתה סוד שההורים שלה היו נחושים להסתיר, וכמובן שהן הסתירו אותו בחוסר אחריות ככה שמספיקה טעות קטנה כדי שג'נה תגלה הכל, ואחרי שג'נה מגלה את הכל. היא בהלם מוחלט, מתעוררים בה רגשות מעורבים כלפי הכל.
ציפיתי שג'נה תתגבר על זה, שג'נה תקום ותמשיך הלאה, תתגבר על הכל, תמשיך בחייה למרות כל הקשיים.
אבל לא, ג'נה נשארת מדוכאת ושקועה ברחמים עצמיים.
היא לא מנסה להתמודד עם זה בכלל, הדבר הכי קרוב שהיא עושה כדי לנסות הוא לספר לחבר ההוא שלה על הגילוי, שאת שמו שכחתי. ואותו בן מתנהג כמו שציפיתי שג'נה תתנהג, הוא בהלם לרגע, ואז מתגבר על זה, ואחרי זה הם מתנשקים, כי למה לא, בואו נתקע כאן רומן מיותר לחלוטין.
רגע לפני הסוף, הבחור השני שאת שמו גם שכחתי, זה שילדי בית הספר שלה לא מחבבים, מנסה לנשק אותה כשהיא יוצאת לטייל בשטח הפתוח מאחורי הבית שלה. ואחד השכנים עוצר אותו ברגע האחרון, כי בואו נדחוף לכאן גם ניסיון הטרדה מיותר לחלוטין.
שארית הספר לא מתקדמת לשום מקום, ג'נה ממשיכה להיות מדוכאת ומדוכאת, פשוט חיכיתי שהספר ייגמר כבר כדי אוכל לסמן עליו וי שקראתי אותו.
אני חיבת גם לציין את השם של הספר, שפשוט לא קשור לכלום, ובעיקר אירוני מאוד, כי כמעט בלתי אפשרי להתחבר לג'נה או להזדהות איתה. ומי רוצה להעריץ דמות כזו בודדה, חלשה וחסרת תקווה?
לדעתי הרעיון של ספר ממש טוב. הוא עוסק בשאלה איך נציל ממות אנשים בעתיד, והאם יש גבול מסוים לדברים שנצטרך לעשות כדי להציל אנשים, ואיך נדע מתי אנחנו חוצים אותו?
הבעיה העיקרית של הספר הוא שהסופרת מציגה את הדילמה המוסרית בצורה טובה מאוד, אבל היא לא מצליחה להביא את הדמויות שלה להתמודד איתה, וזה מה שהופך את הספר לעילג ומוזר ומלא חורים, והכי חשוב, בעל פוטנציאל לא ממומש.
כמו שהבנתם, אני לא ממש ממליצה, אולי למי שנגמרו לו כל הספרים לקרוא. וגם זה כמוצא אחרון.