ביקורת ספרותית על זקן ספוג דם מאת דניאל גלרה

---

אהבתי את הספר מספיק כדי לקרוא אותו פעמיים בזו אחר זו. למרות שלא מדובר כלל בספר בעל עלילה סוחפת, מהסוג של "לא יכולתי להניח אותו מידי". להיפך, בכל שישים-שבעים עמודים דוקא הרגשתי צורך להניח את הספר, ולהרהר קצת במה שקראתי.

הספר נפתח במות הגיבור. אחיינו של הגיבור מגיע לעיירת מגוריו כדי להשתתף בטקס האזכרה, ומספר את המעט שידוע לו: דודו טבע, גופתו לא נמצאה, השאיר אחריו אשה ושני ילדים. לאחר פתיחה קצרה זו, מתחיל הסיפור:
אביו של גיבור הספר מספר לו לפני מותו על סבו, שנעלם בעיירת חוף בשם גרופבה, לאחר שנדקר בכל גופו ע"י עשרות מתושבי המקום. האב מציין גם, כי תווי פניו של הגיבור דומים מאד לאלה של סבו. לאחר מות האב מאמץ הגיבור את כלבתו הזקנה של האב, ועובר להתגורר בגרופבה. זו עיירת נופש טיפוסית: שוקקת תיירים ועבודה בחדשי הקיץ, מנומנמת ובטלה בחודשי החורף.
הסיפור מתרחש במהלך שנת מגוריו הראשונה של הגיבור בעיירה, וכולל שלושה קוי עלילה, המשולבים זה בזה: סיפור קליטתו של הגיבור בעיירה, חיפוש ה"עצמי" של הגיבור – מעין סיפור חניכה, וסיפור ההתחקות אחרי תעלומת העלמותו של הסב.
תוך כדי סיפור קליטתו של הגיבור בעיירה אנו מתוודעים, דרך עיניו, למראה העיירה, לאנשים המאכלסים אותה, ולאורחות חייהם. הגיבור רוכש לו מספר חברים נאמנים, אך מאידך, אנשים רבים בעיירה מתיחסים אליו בחשדנות, ואף נמנעים מלקשור איתו שיחה, זאת בגלל חקירותיו לגבי סבו.
חיפוש ה"עצמי" של הגיבור משולב בחקירותיו לגבי סבו. הוא אינו יכול להרפות מן החקירה, לגביו פתרון התעלומה יהווה סגירת מעגל, שתאפשר לו להמשיך בחייו.
הגיבור הוא ספורטאי ומאמן ספורט. לדבריו הגיע לעיירה כדי לחיות חיים שקטים ליד הים, אך מתחת לפני השטח סוערים בו דחפים לגמרי לא שקטים. כמו הים, המהווה עוד דמות בסיפור הזה.
כיאה לספר דרום-אמריקני, יש בסיפור נגיעות של אמונות טפלות, מיסטיקה ומיסתורין, המוסיפים ניחוח מיוחד לסיפור. לקראת סוף הספר הארועים העוברים על הגיבור כל כך דומים לארועים בחיי הסב, עד שדמויותיהם כמעט מתאחדות. השיא הוא העלמותו של הגיבור בים, בדיוק כפי שנעלם סבו. הוא הופך לדמות מיתית, שתושבי העיירה מספרים עליה אגדות, כפי שסיפרו על סבו.

אהבתי את טכניקת הכתיבה השונה והמיוחדת בספר: הסיפור מסופר בגוף שלישי, כביכול ע"י מספר יודע-כל, אבל למעשה אין בסיפור שום התרחשות החורגת מד' אמותיו של הגיבור. כל ארוע מתרחש אך ורק בנוכחות הגיבור, ומתואר מנקודת ראותו. למעשה, אפשר היה לשכתב את הסיפור, ובמקום לקרוא "הוא הלך", "הוא שחה", יכולנו לקרוא "הלכתי", "שחיתי", מבלי לשנות כהוא זה שום סיטואציה, תיאור או משמעות.
שמו של הגיבור לא נזכר אף פעם בספר, הוא מכונה רק "הוא". אילו היה הספר נכתב בגוף ראשון, הגיבור לא היה מכנה את עצמו בשם, אלא מתיחס לעצמו בכינוי "אני".

אנחנו לא יודעים הרבה על הגיבור. "הוא" איננו מרבה לספר על עצמו, מלבד על תכונה אחת שלו: הוא סובל מליקוי נדיר, המונע ממנו לזכור תוי פנים. מרגע שהוא מפסיק להביט באדם, דיוקנו נעלם, ובפעם הבאה שיראה אותו הוא לא יוכל לזהותו. ליקוי זה מחייב אותו לבחון היטב כל אדם שהוא פוגש, ולשים לב לסימנים אופייניים אחרים: קול, צורת הליכה, מחוות, וכד', סימנים שכרגיל איננו מתבוננים בהם במיוחד.
מתוך התנהלותו של הגיבור אנחנו יכולים לזהות עוד תכונות אחדות: הוא נדיב, חברותי ומוכן תמיד לסייע לזולת, אינו מבקש הרבה לעצמו, אדם ישר. נאמנותו הבלתי מסויגת לכלבתו מרשימה ונוגעת ללב.

הספר מלא בסמלים ורמזים. לא חייבים לחפש אותם או להתיחס אליהם, הסיפור מענין בפני עצמו, אך למי שירצה להתעמק מובטחת הנאה נוספת. הספר בהחלט איננו שגרתי, הן בטכניקת הכתיבה, הן ברמזים המיסטיים הרוחשים מתחת לפני השטח, הן בדמויות המיוחדות. לדעתי, כדאי מאד להתנסות בקריאת ספר שונה ומענין זה.

» ביקורות נוספות של אורטום
» ביקורות נוספות על זקן ספוג דם