קראתי את הספר בנעורי והנה יצאה מהדורה חדשה שלו, בתירגום חדש בהיר קולח , בשפה מודרנית.
הרקליטוס צדק :"פנטה ריי" שפירושו הכל זורם. אין אדם נכנס לאותו נהר פעמיים, במקרה הזה לא הנהר השתנה אלא האדם.
בנערותי , כל ביטוי בנושא קשרים ומין היה מרגש, קריאת הספר היום האירה תיאורים נאיביים בנושא, מול המצאי של הספרות המודרנית.
ובכל זאת נהניתי. כי הספר מאיר תקופה.
קזנובה חי במאה ה 18. עצם העובדה שלמד משפטים וסיים תואר בגיל 16 , מעידה כי למרות מוצאו הלא אריסטוקרטי, הוא בחור שמסתדר. נון קונפורמיסטי במחשבתו ודרכו, קורא תיגר על המוסכמות החברתיות ויודע לנצל מוסכמות אלו לטובתו.
זאת תקופה של כמורה ואצולה מושחתת , יחסי הון שילטון של מלוכה או כמורה ,לגיטימיים לגמרי, אבל עטופים בטקסים ומנהגים.
גם אם גברת או בני זוג מוכנים ליחסים כאלו ואחרים, אין לעבור על קודים של התנהגות שבהחלט יכולים להיות כשלעצמם נועזים.
קזנובה הוא מין חתול אשפתות, שרואה גם בנפילה, נסיגה או בריחה מעיר שהקדיח בה את התבשיל , חלק מהחיים.
הוא אינו שומר על קשר לאחר ההינתקות.
לעומת זאת הוא מקיים את הביטוי היהודי: " אם כבר הנך חייב לאכול חזיר, אז שינטוף". נצל את הכומר או ההגמון עד הסוף כמו את הבתולה המתחסדת.
בימים אלו של תעמולה שמצחינה את המידע האמיתי, שמחתי לקרוא כי אנו לא הראשונים לכך. היום יש בלוגים ואינטרנט כדי להכפיש את היריב וליצור תדמית שלילית.
כל מה שהשתנה הוא אמצעי ההפצה .
והסיפור הוא כך: אציל בשם זורצי, כתב מחזה שהתקבל בשריקות בוז בתיאטרון. הוא החליט כי מחזאי אחר בשם קיארי, דאג לתגובה זאת וזאת כדי למנוע מתחרים. לכן, שכר אנשים שבאו לתיאטרון במחזותיו של כיארי ושרקו בוז בלי קשר למה שקורה על הבמה.
עכשיו אני ממליץ לקרוא תגובות באינטרנט או כותרות עיתונים,ולא חשוב מהי השקפת עולמכם.
גם המנגנונים הכלכליים המודרניים כמו "מינוף", שבהם טייקון מקבל הלוואה מהבנק על סמך ביטחונות מפוקפקים, וזאת להבדיל מ"הלוואה" או "משכנתא" לעמך, אינם פטנט חדש.
קיראו בספר על גילגול של שטרי חוב, ועסקאות מסוג זה, החליפו שמות לטייקונים מודרניים והרי החדשות של היום.
ההבדל היחיד הוא שזאת היתה נורמה , אפילו הגיונית. כיום אנחנו מצקצקים בלשון או מנידים בראש ו.."אוכלים אותה".
הספר כתוב בקלילות. קזנובה הוא פרפר המרחף מפרח ל"פה רך" כדברי שלונסקי. ואני כקורא נהניתי מהענין כי הסיפור שיך לתקופה רחוקה, ואני רק צופה בתיאטרון.
הבעיה בספר היא אורכו, והחזרה או ה"שגרה" בעלילה ואפילו בטכניקות החיזור.

חבל על הזמן. ובכל זאת שתי נקודות לטובת הספר:

א. בעניין הזמן - ובכן קזנובה שוטח בפנינו בכנות את חייו, החל בבחור צעיר ומבטיח שחולש על כל נערה בסביבה וכלה במזדקן שלא יכול להפסיק להשתלח בבנות ועושה
צחוק מעצמו, לאורך הדרך אפשר לראות את התמורות בחיי אדם מהגאוה והתקוות של גיל צעיר, את הפשרות בהתבגרות ובמקרה שלו הנלעגות שבזיקנה.

ב. למדתי להכיר את המאה ה 18 שקרובה מבחינה תרבותית וחברתית למאות שלפניה, האינקויזיציה שולטת עדיין באיטליה, ובחור שבא ממשפחה לא עשירה יכול לפלס דרכו או
בכהונה דתית או כחייל בצבא. אם הוא רוצה להיות קצין הוא קונה את המשרה הזו בכסף וכשהוא עוזב הוא מוכר את משרתו למישהו אחר. חיי המינזר תוססים וכך גם
נשות החברה שעורכות ארוחות וארועים בבתיהן. קזנובה בתחילת דרכו מנסה גם את הכנסיה וגם את הצבא ולאחר שמסולק בסופו של דבר גם מפה וגם משם הולך להיות כנר
בתזמורת שזו פחיתות כבוד ממש.

חוץ מזה הספר הזה מעייף על כל ההרפתקאות הארוטיות וכל ההתאהבויות, בסופו של דבר הסיפור הפך להיות לעוס ואני כנראה אניח אותו בספריה של תחנת הרכבת.

“חשתי כי מיום לידתי נועדתי למין היפה”.

זהו סיפור חייו של קזנובה, המאהב הדגול.
סיפור על אהבה ומשיכה, על נדודים בין מדינות ובין נשים ועל הצלחות וכשלונות.
זו ספר המתאר את קורותיו, את אהבותיו ואת הנורמות והמנהגים שהיו נהוגים באירופה באותה תקופה.

קזנובה נחשב, בחייו ולאחר מותו, לאחד מהאישים הבולטים ביותר באירופה של המאה ה-18.
הוא נהג להסתובב בחצרות בני המלוכה והאצולה באירופה, התקבל בברכה אצל האפיפיורים והקרדינלים, יזם מפעלי הימורים ונחשב כאינטלקטואל ואיש שיחה מעניין.
הוא כתב במהלך חייו לא מעט כתבים באינספור נושאים. זהו ספרו המפורסם ביותר.

הוא נחשב המאהב המושלם, הרומנטיקן וכמי שמאוהב באהבה עצמה.
הוא היה איש כמורה, ספרן, יזם, מחזאי, מהמר, סוחר בדים ועוד, אך אנו מכירים אותו כגבר של 132 נשים, איש המשגלים, המאהב הדגול.
מבחינתו לפעול כנגד היצר ולדכא אותו הינו חטא ופעולה כנגד הטבע האנושי.

ניתן ללמוד רבות מהספר מה היו הערכים, האורחות, הנורמות והמנהגים השגורים באירופה של המאה ה – 18 ועל המאבק במשטר המלוכה, בדת ובערכי המוסר.

ספר ארוך ומפורט.
מספק מבט לאוהבי המאה ה – 18.

בהוצאת אסטרולוג