את טרילוגיית הליוויתן מבבל שלה מאד אהבתי. לגבי הספר הזה לא כל כך יודעת מה לומר. בפוטנציאל הסיפור מעניין וטוב אבל איכשהו לא נשאבתי לתוך חוויה ודי התקדמתי איתו בכוח. אבל אולי זה עניין של תקופה מצב רוח..

נכון, לא הצלחתי להפסיק לקרוא את הספר הזה, אבל זה בגלל שהוא ספר פשוט וקל- חסר עמוק.
ובכן, ההתחבטות הקיימת בספר מוכרת לי עד מאוד. התמסרות לעולם הרוח אל מול נפלאותיו של החומר, היצר, התשוקה, השטח.
זהו מחקר כנה ואמיתי שאני עוכרת מול עצמי פעמים כה רבות, מתי אני נופלת אל החומר ומתי אני ניזונה ממנו אל מול הפעמים שאני שומרת את היצרים , נתונה למשמעת מאוד אדוקה של עצמי וניזונה מין הרוח.
כשקראתי את מאוחריי הספר הזה אמרתי לעצמי שאולי אלמד איזשהוא שיעור קטן על הנדנדה המוכרת הזאת מעצמי.
גיליתי כמה אין זה פשוט להעביר את חוויותך. הכתיבה דלה ולא משקפת, בוסרית מאוד. ההיתלתלות בין עולמה של חנה כמארחת לבין עולמה כנזירת זן (או משהו כזה) לא משקף את העבודה הפנימית והקושי, לא משקף את הרצון שלה לרוח או את התהליך הרוחני שהיא עוברת וגם בצד השני לא עבורת ההרגשה הזו של למכור את גופך.
הרעיון אמנם קלישאתי מאוד, אך ציפיתי משום מה לשבריתה של הקלישאה, זה לא הגיעה. נכון, בסוף הנזיר לא הלך איתה לחיים המערביים ההוללים, אבל גם סיפור האהבה בינהם לא היה באמת כל כך משמעותי..
בקיצור, הכל היה ליד.
לא מומלץ כספר מסע, ולא כספר תהליך. אם בידיוק סיממתם לקרוא את סלמדנרה ואתם רוצים משהו קליל ורחוק, אז תנסו.. במקרה שלי אפילו את האוכל היפני לא הצלחתי לטעום דרך ספר זה..
שחר.