ביקורת ספרותית על גרמניה, אחרת מאת אלדד בק
ספר בסדר

---

"גרמניה, אחרת" אמור להציע משהו שהוא אחר ממה שאנו סבורים בכל הנוגע לגרמניה, משהו שונה מהדמות שנחרתה בתודעתנו. קודם צריך כנראה להתמודד עם מה שאנו סבורים שזו גרמניה ולאחר מכן להבין מה שונה בספרו של בק.
האם גרמניה היא אוסף של יקים נוקדנים, כאלה המקפידים על חוט השערה? האם הם אוסף של אנשים מנומסים, המגיעים לפגישה בדיוק בזמן, רצוי אפילו כמה דקות קודם לכן? האם זה העם הבונה מכוניות מושלמות? האם הניקיון קפדני, השמירה על החוק והנימוס אין שני לו? רגע, זו לא שווייץ? כך או אחרת, על זה לא כותבים ספרים. המילה גרמניה מעוררת אסוציאציות מסויימות בראשו של כל יהודי באשר הוא, בדר"כ קשות. השפה הצעקנית ודמויית הפקודות הקשות כדוגמת "ראוס" ו"שנל", האנשים הנוקשים והבלתי מתפשרים והדבר הזו, נו, הדבר הזה המתחיל באות ש', כן, שואה. נזכרתי.
אחרי שקוראים את ספרו המנומס של בק, המעניין פה ושם, אבל לא ממש מרתק, המחולק ל-27 פרקים אנקדוטליים, בלי חוט שני המחבר ביניהם ממש, מתחשק להציע למחבר שם אלטרנטיבי לספרו, אפילו שניים: 1. "גרמניה, עוד מאותו דבר ולא מעט", 2. "גרמניה, אין חדש תחת השמש". נכון שהשם שהציע בק (ושמא הוצע לו) מוכר יותר ספרים, אבל הוא חטא מוחלט לאמת.
כבר בעמוד השני בספר אנו עוסקים בקריאה "מוות ליהודים", הנשמעת בהפגנה הנערכת בברלין לאחר שהחל בישראל מבצע חומת מגן, מבצע שבא להכרית את הטרור הקטלני, החצוף, המחריד, המגעיל, המזעזע, זה שפוגע ב-30 אנשים המסבים במלון פארק בנתניה לשולחן ליל הסדר ופוצע על הדרך 160 איש. מדינה שלמה איבדה תוך שניות את מצב הרוח החגיגי והמשך הסדר נעשה יותר מתוך אבל וכמי שכפאם שד מאשר בחגיגיות. מעל מיליון בתי אב ויותר חזו שוב מעל מסכי הטלויזיה בפרצוף המכוער של הטרור האסלאמי מרים ראש. זה היה מחזה מעורר פלצות. בהפגנה בברלין, כאמור, הושמעה הקריאה "מוות ליהודים" ולקורא הספר היתה עדנה, חמימות עטפה אותו ומיד היה ברור כשמש, שבאמת אין חדש תחת אותו גורם שמיימי. יהודי השומע את הקריאה "מוות ליהודים" מיד מבין שהכל בסדר. אפשר להרגע.
מהי, אם כן, אותה גרמניה אחרת? כיום זוהי מדינה מבולבלת, הססנית, שהמונחים "פוליטיקלי קורקט" ו"יותר צדיק מהאפיפיור" (שהוא במקרה גרמני), עוטפים את גרמניה ככפפה ליד. מחד גיסא, לכאורה גרמניה יוצאת מגדרה להיות ידידותית לישראל, לסייע ככל הניתן ולהיות לצדה ככל הניתן. מאידך גיסא, רבע מהגרמנים הם בגלוי או עמוק בלב, לטנטים עאלק, נאצים ו/או שונאי ישראל ויהודים ללא כחל וסרק.
חמישה אחוז בערך מתושבי גרמניה הם מוסלמים, רובם תורכים. לתורכים עבר מסוכסך עם הערבים, אבל אין כמו יהדות/ישראליות/ציונות לאחד את השורות ולהפוך לשונא מר ליהודים/ישראל. חמישה אחוזים זה אולי מעט, אבל זה משפיע על רובה המוחלט של גרמניה, על מעשיה ועל החלטותיה. הנאו-נאציזם מרים את ראשו בכל פינה ברחבי גרמניה, עד לפני עשורים מועטים בכלל החלו להתמודד כראוי עם הכיעור של ההיסטוריה שטופת הדם והרצחנות, הרצון לבלוע את אירופה ולהעלים עם שלם מכדור הארץ. אמרתי להתמודד כראוי וזו היתה פליטת מקלדת. הם לא באמת מתמודדים, אולי רק מהשפה ולחוץ. עמוק בפנים הם כימים ימימה. אם היה אפשר לחברם למכונה המסוגלת להעלים מהזיכרון הפרטי של המעטים שנותרו ומהזיכרון הלאומי הארכיוני את התקופה ההיא, אין דבר שהיה משמח אותם יותר. אז הכניעה לאסלאם היתה משמחת הרבה יותר, מין סאדו מאזו גרמני מרטיט אשכים ומלחית וגינה אורגזמטרוני לעילא. אבל מה לעשות, אנחנו היהודים חיים ובועטים להכעיס, כן, באידיש זה נשמע טוב יותר, אוף צלוחס. עד היום, לא תאמינו, לימודי השואה הם עניין לבחירת כל בית ספר גרמני. אם בבית הספר לומדים מוסלמים, הבחירה היא פשוטה מאוד: התעלמות מוחלטת, חור שחור והכחשה טוטלית. קל, נעים, זורם.
אם כבר מדברים על מערכת החינוך הגרמנית, אחד מתוצריה היו תלמידים, מוסלמים כמובן, שבאו מהמבורג ובמסע של חילופי סטודנטים שלחו כמה מתוצרי אותה מערכת השכלה אומללה במטוס לניו-יורק, שבטעות נקראו לתא הטייס לראות איך מכשירים של מטוס נראים, משכו בהגאים בטעות ונכנסו במגדלי התאומים. קורה. לא צריך לעשות מזה עניין גדול. מוסלמים יש הרי הרבה.
אחד הפרקים של בק עוסק בהשמדת מוגבלים ברייך השלישי, השמדה שבאה בשקט, בקטנה, רק נכים ופגועי נפש הושמדו, וזאת כדי לבדוק את דעת הקהל. בק סבור שרק עתה מתחילים להתמודד עם התופעה הלא ידועה הזו. הוא טועה. כבר בסוף שנות השמונים נכחתי בקורס של פרופסור זקס באוניברסיטת ת"א, שעסק בדיוק בתופעת השמדת המוגבלים ולכן העיסוק וההכרה בתופעה הם לגמרי לא דבר חדש. דיוק, אייכה?
בכל אופן, האם הגרמנים רוצים שנזכור שהם יצרני פולקסוואגן בכלל וגולף בפרט? שנשכח מההיסטוריה שלהם? בפרק מסוים מראיין בק את הסופר מרטין ולזר. זה פוצח באמירות בכייניות להפליא כאילו הגרמנים, בחלקם לפחות, היו קורבן של הנאציזם. לדעתו, רוב הגרמנים כלל לא ידע על המתרחש, לא רצה כלל בהשמדת העם היהודי, לא רצה להתגייס וללחום בשדה הקרב ממש ובכלל, הנאצים הרי בכלל רצו שלום עולמי. כך אמר היטלר, לא? עכשיו קחו את אריאל/טייד/פרסיל/קולון/מקסימה, ערבבו הכל יחד, הוסיפו חומרים תעשייתיים רבי עוצמה וצאו לנקות את אחד הכתמים הנוראיים שדבקו באומה מסויימת למשך כל ההיסטוריה הידועה שלה. לא תצליחו. גרמניה אחראית, אחרי ככלות הכל, לפשע שלא היה דוגמתו. בכוונת מכוון הם רצו בכלל לכבוש את אירופה, במיוחד את ברית המועצות ובפרט לנקות את האדמה המבורכת הזו מכל יהודיה, צועניה, פגועי נפשה ונכיה.
גרמניה חיה היום חיים נוחים. היא מהווה את הקטר הכלכלי של אירופה. הגרמנים חרוצים, ממושמעים, ששים אלי משימה. אפשר לסמוך עליהם שיעשו מה שיתבקשו. זו האומה שכל מנהיג מקווה שאחת כזו ינהיג ומהבחינה הזו היטלר לא יכול היה לבקש טוב יותר. האם גרמניה היום באמת אחרת? אני לא חושב כך ולא שעניות דעתי באמת קובעת, אבל עצם העובדה שגרמניה נתונה היום בהסכמים מהסכמים שונים, ביבשת שרובה "שקועה" בזכויות אדם וחוקים נאורים פחות או יותר, רק עובדה זו מונעת כנראה ממדינות שונות בכלל וגרמניה בפרט לשוב את חיק הדמים.
מנהיגי העולם החופשי צריכים "לרמוז" בריש גלי, שעצם העובדה שגרמניה לוקחת על עצמה את האחריות למתרחש בזמנים נאציונל-סוציאליסטיים, אבל אשמה אין כאן בעצם מבחינתם, שזו יותר מעזות מצח. הם אולי קורבן מסוים, אבל של עצמם בלבד. מכאן, שאין להם לבוא בטענות אלא אל עצמם.
פרק אחד, הלא הוא פרק 18, מגלם יותר מכל את גרמניה של היום, גרמניה של גינטר גראס, שיצא מהארון וגילה את עברו המכוער, לפחות את חלקו. גראס מלהג על קורבנותם של עמו המסכן, על היחסים המעוותים עם ישראל ומעז להזכיר שוב את המנטרה שיהודים שולטים בעולם ומפעילים אותו כרצונו. פרק או שניים לאחר מכן מראה בק כיצד התקשורת הגרמנית מראה תמונה לגמרי חד צדדית של ישראל ומלעיטה את הקהל הגרמני בישראל האשמה בכל, מהמזרח התיכון ועד כל הבעיות בעולם בכלל. מלבב. יש רק בעיה קטנה במה שבק מציג בפנינו בנוגע לתקשורת וזו העובדה שהוא בעצמו נציג של העיתון ידיעות אחרונות, אותו עיתון שבעצמו לא מציג תמונה לגמרי מלבבת של ישראל.
אז מגיע הפרק על אנגלה מרקל, אותה גברת נכבדה, ידידת אמת של ישראל, אחת שביקרה כאן כמה וכמה פעמים מעבר לביקורי נימוס הכרחיים. היא נלחמת בעדנו ואילו נציגות נכבדה של השמאל הישראלי, בשיתוף האקדמיה, עושים ככל יכולתם בגרמניה להשחיר את פניה של ישראל. מין היפוך יוצרות מבעית.
וזו אכן השורה התחתונה. גרמניה אין באמת אחרת. במקום זאת, קם לו שמאל קיצוני ישראלי במיוחד, עם סתם ישראלים פגועי נפש כדוגמת אודי אלוני וגדעון לוי. אלה עושים לילות כימים לפגוע בשמה הטוב של ישראל ולהותיר את ההסברה לבלתי ראויים. האשמה כולה היא של המדינה ומשרד החוץ, שלא טורחים לאייש משרדים חשובים בברלין באנשי הסברה ראויים.
הספר רובו לא מחדש הרבה, מרבה להג פה ושם. הפרק האחרון בספר מביא את כאבו של המחבר בנוגע לבמה שנותרה בידי הלא ראויים וגורמת נזק בלתי הפיך. אחרי ככלות הכל, יש שימצאו בספר מידע חשוב רב וחידושים.

» ביקורות נוספות של מורי
» ביקורות נוספות על גרמניה, אחרת