ספר מאוד מותח אותו סיימתי שלא כהרגלי תוך שעתיים שלוש.
מיכאל הבלש רק רצה להתעסק בכתיבת ספר לזכרו של אביו שהיה פסל מצליח בשנות השבעים ונהרג בפיצוץ מסתורי...
הוא עובד בעיתונות אך מפוטר לרוב, ולכן מקבל את הבקשה של מכרים משירותו הצבאי לפני כחמש עשרה שנה - לצאת להרפתקה מסתורית. גם לאחר שקיבל את ההחלטה לצאת למסע חיפושים אחרי אהרון גדרון יוצר הקומיקס "הפרש הסגול" - קומיקס על גיבור על שיכול לרפא טראומות מהעבר, הוא ממשיך לחפש את החיים הרגילים בחיק אהובתו הלוהטת אנה.

אך אהרון גדרון, שנעלם לפני כשלושים שנה לבתו בת השמונה דניאלה - לא נותן לו מנוח. אחד מעשירי הארץ מחפש אותו באובססיביות, מסתבר שיש לאותו נכבד הערצה מטורפת ליוצר הקומיקס, כאספן פרטי קומיקס נדירים - והוא חייב להשיג חתימה.

יש עוד טיפוס שחייב את אהרון כאן - איש ביטחון בשם צבי הופמן ששוכב חולה על ערש דווי ורוצה להתפייס איתו, עכשיו כשהם כבר בני שבעים כי הוא יודע שלא תהיה הזדמנות אחרת.

העלילה מתפתלת וחוזרת שוב ושוב לאיזו רייצ'ל אדמונית וזהובה עם עיניים מהפנטות, עם אופי מטורף שמשום מה גרם להם להימשך אליה יותר ולא לחשוב על כל הצרות שהם מסתבכים בהן. רייצ'ל נפגעה והתמכרה לחיים הרסניים שאכן הסתיימו באופן טרגי. ממרחק השנים כל גבר חושב שזו אשמתו של גבר אחר.
אותה רייצ'ל מסתורית הייתה נערת הזוהר הידועה ביותר בשנות השבעים, והדבר צובע את כל הספר באווירת המתירנות וחוסר האחריות של עולם האומנות והתרבות בשנים הללו.

אהרון ורייצ'ל ניהלו רומן לתקופה מסוימת, לאחר שהיא דחתה מחזרים רבים. הוא דחה אותה לבסוף ומפה העלילה מסתבכת...

לאחר עבודת בלשות קלה מצידי מצאתי שאימו של מחבר הספר היא נורית גפן בצר - הקשורה לשושלת משפחתו המפורסמת של אביב גפן. באופן לא מפתיע לאור עובדה זו, העלילה שזורה סיפורי גבורה צבאיים, וכמו כן גם סיפורי רכילות על עולם הזוהר. עץ השורשים המסועף מונה אנשי ביטחון רבים, פובליציסטים, תסריטאים ושחקנים.

ובחזרה לספר - אותה רייצ'ל מונרו ומרדפם של הגברים אחריה, טיפוסים מפוקפקים יותר ומפוקפקים פחות - קצת מזכירה (חוץ מגורלה הטרגי של רייצ'ל, להבדיל) את עלילותיה האמיתיות של נורית גפן אימו של אביב, כפי שהתפרסמו בתקשורת.

לסיכום - ספר בלשי חוויתי המפזר רסיסי מידע על אודות ימי הזוהר בישראל של שנות השבעים. ואיך כל זה מתקשר למבצעים צבאיים שהיו באותה תקופה? הסיפור מובא מפרספקטיבה של הילדים שנולדו לאותם זוגות שערורייתיים וזוהרים, מאחר שבגרו והגיעו לגילאים של חשבון נפש על ההורים. הצעירים מעלים בין השורות נושאים כמו הקמת משפחה, שינויים בחיים, פרידות ותיעוד מתקן של העבר, על הדומה והשונה בין השמנה והסולתה ובין העם הפשוט.

סיימתי היום את הספר וצחקתי המון... והייתי במתח...

כיוון שתמיד הייתי בב"ס גרועה בשיעורי ספרות ולא הבנתי מה רוצים ממני... אז... אני נהנית מספרים ולא מבינה, מבלי לפגוע בחבריי מכאן באתר, על עומק, דמויות, וכו.....

כשאני קוראת ספר במידה ואני חולמת אותו נמצאת בעלילה כאילו הייתי שם יחד עם הגיבורים אז הספר מעולה. ככה קרה לי כאן מאוד נהניתי הייתי עם מיכאל שהוא שוב עוזר לזילברמן לפתור איזו תעלומה בלשית.... אבל... ואבל גדול.. מישהו מתנכל לו.
החקירה שהייתה אמורה להיות מאוד פשוטה למצוא את אהרון מסתבכת ומסתבכת מאוד.

בדרך הוא פוגש עוד אנשים.. ואם הוא פותר את התעלומה אשאיר לכם לקרוא.
חברי לאתר ממליצה לכם מאוד לקורא מצחיק ומותח.

"בלש זמני" הוא מסוג הספרים שמתאימים לתקופות שהראש עסוק בניהול החיים.
כתוב בשפה צנועה ומוכרת, קליל, זורם, מרתק, משעשע והייתי מקטלגת אותו כספר "תל-אביבי".
שאול בצר כתסריטאי מנסה לממש את כשרון הכתיבה ומתגלה כבעל דמיון מפותח, כמעט כמו גיבור הסיפור שלנו "מיכאל קריגר" שמשלים את הכנסתו כבלש.
מי הוא מיכאל קריגר?
מיכאל קריגר הגיבור שלנו עוסק בכתיבה. כותב לעיתונים, כותב תסריטים לחברות הפקה של משחקי מחשב, ובמקביל החל לכתוב גם ספר על אביו. בעבר הרוויח את לחמו לא רע עד שבשנים האחרונות המצב הכלכלי התדרדר. יש לו בת זוג שהוא מאוד אוהב, משרד בכיכר דיזינגוף בבניין ישן יחד עם משרד עורכי דין, פסיכיאטר, חברות אבטחה ונסיעות.
זילברמן מתקשר למיכאל קריגר בחודש מרץ. חודש מקולל שכל הצרות התרחשו בו. אגב באיטלקית יש אפילו חרוז לחודש הזה "מארצו-פאצו" – תרגום: מרץ המשוגע.
מי הוא זילברמן?
ציטוט עמוד 10: "לזילברמן היה משרד ל"ייעוץ ביטחוני, חקירות מיוחדות ומודיעין אינטליגנטי", כפי שניסח בכרטיס הביקור שלו.
המשימה של מיכאל המתינה לו בפתק בתוך מעטפה. ציטוט עמוד 14: "מיליונר חובב אמנות מחפש את הצייר אהרון גורדון, שנעלם לפני יותר משלושים שנה. לבת שלו קוראים דניאלה. מצורף מספר הטלפון שלה".
מכאן והלאה העלילה מתחילה להתפתח ולרקום עור וגידים עם דמיון מפותח שהזכירה לי מעט את הסרטים של ג'ימס בונד. בניגוד לסרטי ג'ימס בונד לא תמצאו בספר הזה סצנות מין, קאזינו, מסיבות ומכונית שהופכת לסירה ...
אביו של שאול נפטר בתאונה במהלך עבודתו כפסל, אמו יצאה לפנסיה, מטיילת בעולם ועוסקת בקראטה. לדמויות הללו מצטרפות לא מעט דמויות שונות, הזויות וצבעוניות. איזה דמויות? כגון: מטפסת קירות בהריון וגם חשמלאית, מומחה למחשבים הזוי, שחקנית קולנוע בעלת ארגון פילוסופי, מדריך גמלים שברח למדבר ועוד.
שאול בצר מזין את חלקי הפאזל לתוך העלילה בחלקלקות ובכתיבה צנועה, כשלתוך כל הפאזל הזה מופיעות דמויות מרתקות ודינאמיות עם דיאלוגים נהדרים.
זהו סיפור של תרבות ישראלית סביב מעמד הביניים, החיפוש אחר ריגושים, החיים של הרגע והפתעות החיים. הכי חשוב זה שלנו, מה עוד שתיתקלו גם בדמויות מוכרות כמו יונית לוי, תוכניות ריאליטי, "כוכב נולד" ועוד.
אל תצפו לספר מתח למרות ששם הספר מתאים יותר לז'אנר ספרי המתח.
את הספר הזה גמעתי בשתי לגימות: שעתיים בכל לילה במשך שתי לילות.
זהו ספר שמתאים לחלקי החיים, כאשר אנחנו מאוד עייפים ובכל זאת רוצים לעשות קצת כושר לעיניים מבלי לאמץ את תאי המוח.
לסיכום:
זה לא מתח וזה לא פרוזה,
בלשי או לא בלשי
אבל כיפי, קליל וזורם ולעיתים יש תקופות שלא צריך יותר מזה.
לי יניני

כתיבה בלשית היא מסורת ארוכת יומין. אם מתחקים אחר שורשיה רואים אותם במאה התשע עשרה את ארתור קונן דויל פיתח את רעיונותיו המוקדמים של אדגר אלן פו ורקח את דמותו של שרלוק הולמס. מאז רבו הסופרים, הספרים והבלשים (וגם הבלשיות! לרגל יום האישה הבינלאומי חייבים לציין את זה), הנותנים לקהל הקוראים שעה של נחת בקריאה ובפיענוח של תעלומה, ועוזרים להשיב את הסדר העולמי הנכון על כנו. הפושעים נתפסים, הטובים מנצחים, והאזרחים השלווים יכולים להמשיך להיות שלווים ביודעם שיש מי שיסייע להם בעת מצוקה.

היכן נמצא הבלש הישראלי בכל זה? ובכן, לא הרבה. שולמית לפיד כתבה על ליזי בדיחי ספרים עמוסי שגיאות ובעלי עלילות קלושות למדי. בתיה גור ליוותה את מיכאל אוחיון בכמה ספרים טובים, אבל תמיד נראה שהעלילה הבלשית אינה העיקר אלא רק תירוץ לתאר קבוצה חברתית סגורה כמו איגוד פסיכואנליטיקאים או אנשי אקדמיה בחוג לספרות. גם אצל אשר קרביץ וקלמן קימרלינג שלו הבלש הוא רק התירוץ. חוץ מזה היו אורי אדלמן, שמעון אדף, ו... לא מצליחה להיזכר. אולי יש עוד אבל האמת ניתנת להאמר: בארצנו הקטנה לא נותנים כבוד רב לסוגת ספרות המתח. אולי כי אנחנו ארץ קטנה מדי, ואין סודות. אולי בגלל שהמשטרה שלנו כל כך יעילה (טוב, או זה לא), אולי בגלל... אני לא יודעת.

ואם כבר כותבים - עושים ממנה קרדום לדברים אחרים. למשל לסאטירה. זה למשל מה שקורה בספר "בלש זמני". מיכאל קריגר לא מצליח לענות על הקווים הקלאסיים של בלש פרטי. בראש ובראשונה: הוא לא רוצה לעשות את זה בכלל. אין לו ברירה, אז הוא נגרר. אבל הוא לא רוצה. הוא לא שועל בודד, למעשה הוא די מקושר - להוריו, לדוד שלו, לחבר הטוב, לידידים מפה ומשם. כישוריו החברתיים טובים מאוד, וזה אפילו עוזר לו בחקירותיו. הוא גם לא סינגל. כלומר רשמית כן, כי הוא רווק. אבל בתחילת הספר יש לו בת זוג בשם אנה. בסוף הספר לאחר שהוא נפרד מאנה והיא מתחתנת עם אחר, שברון הלב שלו לא מחזיק הרבה זמן. והוא גם לא אלכוהוליסט. לא מדוכא, לא שבור לב, לא מכור לשום דבר - איך אתם רוצים שהוא ינהל חקירה ראויה לשמה?

והוא לא. זו כנראה גם לא מטרת הספר. עלילת המסתורין קלושה ולא מסתורית כלל. גם כשהיא מתפענחת אין הרבה תחושת הקלה, כי לא היה מתח. מה כן יש? קודם כל אתם צריכים להודות ששם הספר "בלש זמני" הוא מקורי ומעניין. מעבר לכך שאול בצר דואג להפגיש אותנו עם מגוון צבעוני של דמויות שהמילה "מוזרות" היא אנדרסטייטמנט להגדרתן. מיכאל פוגש את אסתר, חברה לבקנית מספסל הלימודים, ובהווה חשמלאית חסרת חוש לאופנה, כשהיא בהריון מתקדם. הוא פוגש את מישל, ענק טוב לב וחביב שמכיר המון שפות ומגוון כלי נשק. אמא של מיכאל, שהיתה בעבר אלופת הארץ בקארטה, והיום עורכת טיולי תרמילאים ברחבי העולם, ועוד. למולם מיכאל הוא די חיוור ומשעמם. אבל רק לכאורה. יש גם בספר ניצנים של הומור, שאולי היו צריכים יותר עיבוד ועריכה. ואם כבר עיבוד ועריכה - הספר נכתב בגוף ראשון וזה מעצבן. כבר כתבתי על זה בעבר. מאיר שלו כותב בגוף ראשון וזה יוצא נהדר. לא כולם מאיר שלו.

ספר קריא, ישראלי בעליל, ועם זאת ממש לא, סאטירה בלשית להעברת הזמן. ואם לא? אז לא. באמת שאפשר גם לדלג.

כבר כמה פעמים קרה לי שסיימתי ספר ומיד ישבתי לכתוב עליו ביקרות, בזמן שהרשמים עוד טריים והתרגשות סיום הספר נוכחת. פעמים אחרות כתבתי ביקורת אחרי זמן מה מרגע הסיום, לאחר שהיה לי זמן להרהר בספר, בדמויות, בתהליך שעברתי איתו לאורך הקריאה. ופעם אחת כבר כתבתי ביקורת זמן ארוך אחרי הקריאה, כשרק רושם קל נותר ממנו ולא מחשבות מגובשות לעומקן. הספר הזה בחציו המקרה הראשון ובחציו המקרה השלישי.
סיימתי את הספר ממש לפני יום-יומיים, אך לקראת חצי הספר כבר התגבשה היא הכרה עמומה של היכרות מוקדמת, ובשעה שסיימתי אותו כבר הבנתי שאת הספר הזה כבר קראתי בעבר בשלמותו. לא ברור לי איך קורה שספר נמחק לחלוטין ממאגר הזכרונות שלי כספר שנקרא, במיוחד שהוא לא ספר עתיק במיוחד ויצא ב-2014, אבל על פניו כשהתחלתי לקרוא בו לא זכרתי ולו בשמץ שהוא כבר עבר תחת ידי.
האם זוהי עדות לכשלון המחבר במהלך ספרותי יוצא מן הכלל? אין ספק.
למעשה המהלך הבלשי שבספר אינו גרוע במיוחד, ויש בו את מידת ההפתעה והריגוש לקראת פיצוח התעלומה, אך הכתיבה לוקה בחסר, צפויה מדי, מלאה בשברי הומור תפל ולא מרשים, או אפילו שנופל אל מידה של דעה קדומה על אופי מגדרי כזה או אחר, או על מוצא מסוים, ועבורי פרספקטיבה כזו היא לא מבדרת ואף אבד עליה הכלח.
בקיצור, כל העובדות מצביעות על כך שזה לא ספר מרשים או מיוחד, כזה ששווה להשקיע בו זמן ולהעדיף על ספרים אחרים מהז'אנר. אין ספק שפעם שלישית לא תקרה.
"לזילברמן היה משרד ל"ייעוץ ביטחוני, חקירות מיוחדות ומודיעין אינטליגנטי", כפי שניסח בכרטיס הביקור שלו. המשימה הראשונה שקיבלתי היתה לאתר נערה בת שבע-עשרה מרמת גן שברחה מהבית. הוא הציע לי סכום גבוה שלא יכולתי לסרב לו, וגם די נהניתי מהרעיון לשחק בתפקיד הבלש המתוחכם שפותר תעלומות מסובכות רק בתחבולות ובכוח המחשבה. לקח לי בדיוק שלוש שעות למצוא את הבחורה. זילברמן התפעל והתחיל להעביר לי עבודות נוספות. עזבתי בצער את חנות הספרים והתחלתי לעבוד בשבילו. "רק עד שאסיים את הלימודים," הודעתי לו. אחרי שנה חסכתי מספיק כסף ללימודים באוניברסיטה. התחלתי ללמוד ספרות ופילוסופיה, ובזמן הפנוי המשכתי לעבוד עבורו."
(ומינוס מיוחד יינתן לדמות שעוזבת עבודה בחנות ספרים)

כשאני חושבת על ספרו של שאול בצר, "בלש זמני", אני נזכרת בשירו של שלמה גרוניך:

"כולם רוצים שירים פשוטים,
שירים בשני אקורדים.
כולן דורשות מילים פשוטות
שלא אומרות לי שום דבר.
יוצאים לרקוד רוצים לשמוח
לא לחשוב יותר מידי
לשיר בשני קולות
שעם ישראל עוד חי"

ובכן, הבית והפזמון של השיר מתארים בכלליות את ספרו של בצר: מילים פשוטות, שני אקורדים, שום דבר לא מסובך יותר מידי ככה שלא צריך לחשוב. ספרות זולה זה כאן, ספרות להמונים. שום ערך ספרותי, מוסר השכל, חוכמה או טעם.

אם להשתמש בדימוי מהתחום הקולינרי, הרי שספרו של שאול בצר הוא פריכית אורז: לא משביע וחסר טעם, אוורירי ביותר בשל חורים גדולים בעלילה.

בזבוז של זמן, עברו לספר הבא.

מה הקשר בין כותב לעיתון שהינו בלש חובב המנסה לכתוב ספר,לבקנית נבונה מומחית בטיפוס קירות, מיליונר, כוכב עולה בפוליטיקה, דוד המדבר בכפל מילים ("אני דואג לך דואג") וסופר הידוע במבחר כובעיו שנעלם באופן מסתורי שלושים שנה קודם כאילו בלעה אותו האדמה תוך נטישת בתו הקטנה? יש.
מיכאל קריגר הוא בנם של אלופת הארץ לשעבר בקראטה, הרפתקנית ובת למשפחת אנשי צבא לוחמים ואב אמן, נצר למשפחת אמנים שמת בנסיבות מסתוריות ושני הקטבים האלה מתנגשים בו. מחפש יציבות בכתיבה ועם זאת סוג של 'חושחש הבלש' בעל רקע צבאי המקבל עבודות בילוש מזדמנות לשיפור מצבו הכלכלי לבקשת בעל חברת חקירות שבעליה חבר קרוב של דודו. כשבעל החברה פונה אליו הפעם הוא מסרב בגלל העיתוי- חודש מרץ שעבורו מסמל מזל נאחס- ומסכים לבסוף למשימה בתשלום נאה לבקשת מיליונר מסתורי שמניעיו נסתרים-איתור סופר שנעלם מהרדאר לפני שלושים שנה.
הוא מתחיל לחקור ולנבור כשלעזרתו נרתמים בת כיתתו לפני שנים-לבקנית חריפה ואינטליגנטית המומחית בעבודות חשמל וטיפוס קירות וחבר מוזיקאי בעל שיער פרוע להחריד שהינו האקר מומחה ויכולותיהם מסייעות מאד. דמויות נוספות - ביניהם בת הסופר שנעלם שתחילה לא משתפת פעולה ומתנכרת לאביה ,ענק טוב לב בעל נסיון חיים,מתלמדת בעריכת דין ומדענית.ברקע אנשים שאינם בחיים אך מעשיהם בעבר השפיעו הרבה.
מה שהיה אמור להיות עבודת בילוש שגרתית למדי הופך מהר לפרשה סבוכה שמעורבים בה גורמים אפלים בעלי כוח וחסרי מעצורים שיש להם מה להפסיד וסודות שעדיף שיישארו קבורים עמוק. הם אינם נרתעים מאלימות כדי לשכנע אותו להרפות מהחקירה. חקירתו גם חושפת את האמת הקשה על אביו ומותו המסתורי.
כתוב טוב וסגנון קולח למדי עם מינון הומור, דיאלוגים טובים ובלי יומרות פסיכולוגיות ואחרות,אין ברברת ותיאורים מייגעים, קצת דמיוני פה ושם ונהניתי לקרוא בכמה שעות. לעתים התקשיתי מעט לעקוב אחר הדמויות הנכנסות ויוצאות מהעלילה. בסופו של דבר מתח סביר שמאפשר בהחלט להעביר זמן ולא צריך לקחת ברצינות רבה מדי אלא ליהנות.
מתוך הספר- 'עיתונאי שמת, חוקר כתות מיסטיות שנעלם, פורץ מסתורי שהופך בתים ומאיים על אנשים, כובעים משובצים ובחורה יפה שלא אוהבת שוטרים אבל סומכת עלי. לאן כל זה מוביל?'

קראתי את הספר במשך כמה שעות רצופות לפני שבועיים ולא כתבתי מיד סקירה. כעת אני כבר בקושר זוכר במה מדובר. זה כבר אומר שהספר לא השאיר עלי יותר מדי רושם וזה הדבר העיקרי שאפשר להגיד עליו – קליל, חביב, משעשע במידת מה, אבל שום דבר מיוחד.
רפרוף מהיר מזכיר לי את מה כן אהבתי בספר. הכתיבה מאוד זורמת וקל מאוד להישאב לספר לכמה שעות. העלילה מעניינת וגם אם לא הכול מאוד ריאלי (בלשון המעטה) אפשר בקלות לעבור על כך לסדר היום. הדמות העיקרית היא הדמות היחידה שמקבלת עומק מסוים אבל זה מספיק בשביל ספר מהסוג הזה. שאר הדמויות מעט הזויות מה שתורם לאווירה הלא מחייבת של הספר. מה שבאמת בולט הוא הישראליות של הספר, כאשר כל דבר תלוי בסוף במה עשית בצבא ומי החברים שלך.
לסיכום, קריאה קלילה ונעימה, שלושה כוכבים מתוך חמישה.

ספר בסה"כ לא רע , קצת עומד במקום אחרי ההתחלה והסוף קצת מדע בדיוני , אבל שוב : לא רע .
חובת קריאה לאוהבי ספרי הבלשות .