מזמן לא התרגזתי בגלל ספר עד כדי כך שהתחשק לי לפנות לסופר ולבקש ממנו הבהרות. אבל אין לי זמן. למען האמת, גם מוטיבציה כבר אין לי.
אבל, מי יודע, אולי גם הסופר אלטרס משוטט פה בסימניה (בפסבדונים או שלא), ואולי הוא יתייחס לדברי. ורבאק, מר אלטרס, תגיב פה, למטה. אל תפתח ביקורת חדשה רק כדי להגיב לי.
אם הסופר אלטרס יזים את הטענות שלי באופן סדור ומנומק עם מובאות ואסמכתאות, אחזור בי מדבריי ואף אעמוד בכיכר העיר של סימניה עם שלט חוצות "קוראים לי שונרא החתול ואין לי הבנה ספרותית בשיט."
מתוך התקציר:
כשנשארנו לבד, הרומן החדש של אלון אלטרס, נפתח באירוע מותה של אמו האהובה של הסופר, שגם עמדה במרכז ספרו עטור השבחים, הנקמה של מאריצ'יקה (1999). הספר החדש מהווה המשך של ספר הביכורים ההוא אך הפעם נבדקים היחסים בין האב לבן כשהאם המתה נמצאת ברקע, והיא הנוכחת- הנעדרת החשובה של הרומאן החדש של אלון אלטרס.
אם ספר הוא המשך של ספר אחר צריכים לקרות אחד משניים:
1. הספר השני ממשיך בדיוק בנקודה בה הסתיים הספר הראשון.
2. הספר השני חופף בתחילתו לסופו של הספר הראשון ואז ממשיך בכוחות עצמו.
מה שאסור שיקרה זה שהסופר יעשה delete על חלקים ניכרים מהספר הקודם ויתנהג כאילו הם לא קרו. זה לא רציני, זה לא אמין וזה מזלזל בקוראים. יש מין דבר כזה שנקרא המשכיות.
Continuity
קונטיניואיטי
איפה ההמשכיות? הבו לי המשכיות!
אולי אם אכתוב את זה באיטלקית, מר אלטרס יבין.
אז הנה:
Mr Alters; avete sentito parlare di continuità??
ותודה לגוגלי.
מאירועי הספר הקודם (עמ' 178-181)
האמא, מאירצ'יקה, קיבלה התקף לב באוטובוס, קו 61.
בנה היחיד הוזעק מאיטליה, שם למד לאחר שהשתחרר מהצבא.
האמא החלימה.
באותה העת היא התגוררה בדירה המשותפת לה ולבעלה, שהוא אביו של הסופר.
בהמשך היא עברה לבית אבות ויש לזה קשר לנקמה שלה.
מאירועי ספר ההמשך – הספר הזה (עמ' 9-12)
האמא, מאיריצ'יקה, קיבלה התקף לב באוטובוס, קו 61.
בנה היחיד נמצא בארץ.
האמא מתה.
בשעת מותה היא התגוררה בדירה המשותפת לה ולבעלה שהוא אביו של הסופר.
אני יכולה להבין למה היה חשוב לו לכתוב את הספר. זה ספר אישי של חשבון נפש וגם קצת התחשבנות. אבל אני מצפה ממנו לכבד את הקוראים. הוא לא יכול לטעון שזה ספר המשך ואז להתכחש ולהתעלם מדברים שהוא עצמו כתב בספר הקודם.
איגל סאלטר הפך לאלון אלטרס. פאול סאלטר הפך לאברהם אלטרס. האמא האהובה מאריצ'יקה מרים סאלטר לבית חיימוביץ' קרויה עכשיו מולי אלטרס.
וזו רק הקליפה.
מה קרה לבית האבות?
איך האמא נפטרה בגיל 66 אם בספר הקודם היא הגיעה לבית אבות בגיל מאוחר יותר?
על בית האבות הייתה בנויה הנקמה שלה. איך אפשר להעלים אותה?
קוהרנטיות אין פה. קונטיניואיטי אין פה. קוהסיביות אין פה. עניין בסיפור? יש. בלחץ.
לא כל אחד יכול לכתוב. ולא כל מי שיודע לכתוב באמת יודע לכתוב. לאלטרס יש לא מעט תארים, והוא למד וגם לימד, וקיבל מלגות והוא יודע הרבה שפות, והוא למד באוניברסיטה בחו"ל, וקיבל מלגות, והוא מתרגם (החברה הגאונה/אלנה פרנטה), והוא פרסם ספרי שירה ופרוזה, אבל לעניות דעתי הסובייקטיבית והבלתי נחשבת, כתיבה ספרותית לא תפורה עליו. היא די פרומה.
יש לי גם השגות על שם הספר. זה לא 'כשנשארנו לבד' אלא 'כשנשארתי לבד'. כתיבה דיווחית-עיתונאית מז'אנר יומני היקר למתקדמים. הדברים קורים בקצב מהיר, בדילוגים גדולים – אבל איפה התהליך? הבו לי תהליך!
יש לו חברה. בום!
הם נפרדו. בום!
הוא הכיר מישהי אחרת. בום!
הוא עובד בספריה. בום!
הוא עובד בעיתון. בום!
הוא מקבל לקרוא 6 ספרים באיטלקית בשבוע. בום!
הוא גם מצליח לחיות תוך כדי. בום!
הסבא נפל ונחבל. בום!
הנכד מבטיח לסעוד אותו. בום!
בחורה הגיעה וכבר לא שומעים על הסבא. בום!
הוא בישראל. בום!
הוא באיטליה. בום!
הוא הכיר בחורה. בום!
היא באה איתו לרומא. בום!
ההורים שלה מתגרשים. בום!
יש לה מחזר. בום!
הוא מציע לה נישואים. בום!
היא מסכימה. בום!
הם מתחתנים. בום!
הם באיטליה. בום!
הם מתגרשים. בום!
הוא בן 30. בום!
הוא בן 40. בום טראח!
הכתיבה מאוד יבשושית, אבל מילא הייתה רק יבשושית, היא סדוקה ושסועה כמו פיסת אדמה שיבשה אחרי שנקוותה בה שלולית ויש בה המון סדקים כאלה שיוצרים שברי שוקולד מגרים שאני תמיד מתפתה לאתגר לקלף אותם בשלמותם מבלי שישברו, ואפילו לתת להם ביס.
ופתאום, אאוט אף דה כלום, הספר התחיל להיות מלא בגסויות כמו המילה 'זין' על כל הטיותיה האפשריות, כאילו שרק היא תמחיש לקורא את ההבדל בין החיים של הדור של אלטרס לבין החיים של הדור של האבא והסבא - שעליהם הוא כתב רק 2 עמודים לפני כן. אותי זה הביך.
בספר הקודם התלוננתי על חסרונו של עורך.
בספר הזה יש עורך, יגאל שוורץ, אבל הוא מאוד התרשל בעבודתו. אני גם בכלל לא בטוחה שהוא קרא את הספר הקודם - הוא כנראה היה עסוק בלנפות את נעמי שמר ז"ל מאיזו אנתולוגיה בשקל שהוא כתב. העורך של הספר הוא זה שחתום על הסופרלטיבים בעטיפה האחורית. לדעתי יש בזה משהו עקום.
שוב, אני מבינה למה היה חשוב לאלטרס לכתוב את הספר. אני לא חושבת שהוא באמת מעניין יותר מדי אנשים.
הציון של הספר נע על הסקאלה שבין בזבוז של זמן לספר בסדר. צר לי לדרג אותו כך אבל בשקלול כל המשתנים הוא ספר לא משהו. בכלל לא משהו.
מאחורי כתיבת ספר יש סיפור.
גם מאחורי קריאת ספר יש סיפור.
הסיפור של קריאת הספר הזה הוא דוכן ספרים מוזלים של סטימצקי שבכל פעם שחיטטתי ופשפשתי בערימות הספרים שבו, נתקלתי בספר הזה של אלון אלטרס - בעותקים רבים שלו. שיקום מי שהשם לא מזכיר לו שם של מישהו כאן, בסימניה. אז כן, השם לכד את עיני בגלל אלון אלפרט.
כן, כן, אני גרופית מתלהבת חנפנית ולקקנית.
המסקנה: מי שלא יכול להרשות לעצמו לקנות לואי ויטון, שלא יקנה לואי ביטון. (שניהם בכל מקרה מכוערים רצח, אבל לואי ביטון עדיף כי הוא לא רוצח חיות בשביל התיקים שלו. מכוערים כבר אמרתי?)
מה שמזכיר לי בדיחה עם זקן. איזה נעלי ספורט נועלים חרדים? אדידוס.
אדי(ד)וס, חבר'ה.
אלון, תכתוב כבר ספר.
מה שמזכיר לי את פרסומת העשור. מה העשור? המאה! מה המאה? המילניום!
https://www.youtube.com/watch?v=RghARJrfdNo
