ביקורת ספרותית על כשנשארנו לבד מאת אלון אלטרס
ספר טוב

---

בשמו של אלון אלטרס נתקלתי בתרגומי הטטרלוגיה החברה הגאונה של פרנטה. כמשורר וכסופר לא נתקלתי בו מאז. ופתאום הספר הזה.
הספר הזה מהווה רישום חייו של אלון אלטרס, אם כי אינו ביוגרפיה של ממש. נקודת ההתחלה של הספר היא במותה של אמו מאריצ'יקה. המשפחה גרה בגבעתיים ופתאום נותרים אלטרס ואביו לבד בדירה. האב הוא מסוג האבות המתבטאים יותר בעבודה מאשר בבית. אם נוסיף לכך את העובדה שלמרות שעלה מרומניה לפני שלושה עשורים בערך, עדיין לא ממש שלט בעברית. השנה היא 1986, אלון בן 26, סטודנט באוניברסיטת ת"א.
דרכי האב והבן מתפצלות. אלון גר בת"א עם חברתו והאב עובר לגור עם אלמנה בת"א אף הוא כך שהדירה בגבעתיים נותרת ריקה. הצעת עבודת מאסטר ושנה על מלגה באיטליה מרחיקים את אלטרס אף יותר מהאב, לא ריחוק שמעיק על מי מהם.
אלטרס יודע לכתוב והכתיבה זורמת ממנו ללא שומנים ותאורים מיותרים. הוא מעדיף להמשיך ולהתפתח בערוץ האיטלקי, מוצא את חייו שם ורק בגיל 46 ולאחר שני גירושים, זוכה בבנו הראשון.
אביו של אלטרס כבר בבית אבות בעג'מי שביפו. מראה הים מבית האבות מזכירים לו את בוקרשט, אבל זה הטשטוש. בסיום אלטרס מבקר את אביו, מראה לו את תמונות בנו בן החצי שנה ומספר לו שהוא כבר מנהל סניף בנק סוף סוף. האב מעריך יותר מנהלי סניף בנק ממרצים לשפות באיטליה.
בסה"כ סיפור יפה.

» ביקורות נוספות של מורי
» ביקורות נוספות על כשנשארנו לבד