תסלחו לי על השאלה הבוטה, אבל השתמשתם פעם בקונדום?

נכון שזה כאילו זה, אבל לא זה? היה לי חבר שאמר, זה כמו להתקלח עם מעיל גשם, או ללקק דבש דרך הצנצנת. וזה ממש קולע לדעתי המשוחדת, אפילו למרות (על פי מקורות זרים) שסביר להניח שלבנים זה עוד פחות כיף.

אז ככה הספר הזה התחיל. קונדום על ספר מתח. יש רצח, הוא מזוויע, יש חשודה, אויויוי, ברור שזאת לא היא, אבל אולי בכל זאת היא, יו, שוב גלגלתי עיניים לתקרה, למה אני עושה את זה לעצמי, כבר נשבעתי שדי עם ספרי המתח. ובדיוק בגלל זה הכול הרגיש סינתטי (ככה כותבים את זה?) ומרוחק, לא מאמינה לזה בכלל. כמה אפשר כבר? קצין משטרה? רצח? סקנדינביה? יש כבר אלף ספרים כאלה. או מאתיים אלף. והקור הזה, כמו משפחה של אשכנזים בהפסקת חשמל בינואר. אוףףףףףף.

עד שני שליש ספר, לא הבנתי בכלל למה אני ממשיכה לקרוא. זה אפילו לא עניין אותי לדעת מי באמת הרוצח (בכנות? גם כשקראתי מי הרוצח, זה לא שנשמטה לי הלסת מהפתעה. אגב, הרוצחת זאת בנט!! לא, לא נפתלי, ויקי, הבת דודה שלו מהאולפנה בשדרות!). אבל אז בא השליש האחרון והרים את הספר המעצבן הזה משניים לארבעה כוכבים. אולי כי הקונדום נקרע מהמתח :-))

לפני שלושים שנה, רשימת המצרכים למדורת ל"ג בעומר כללה תפוח אדמה, בצל וגפרורים. לגפרורים היו שני תפקידים: האחד – טריוויאלי ומוכר – להדליק את המדורה; השני הכריע את הצלחת האירוע כי גפרורים באיכות טובה יכלו להחזיק את העיניים פקוחות עד אור הבוקר כדי לצפות במדורה הדועכת ולאפשר לכל הצ'יזבטים המפחידים שהזדחלו מתחת לעור במהלך הלילה הארוך, להתפוגג באוויר הלח והמעושן, ואז לרוץ לספר לחבר'ה על השיא שנשבר.

אין לי עניין מיוחד בנוסטלגיה אך לדעתי הסובייקטיבית והלא מחייבת, ההפקות ההוליוודיות שנעשות היום לכבוד המדורות (בין היתר) לא גורמות לילדים יותר אושר, ולראות איך אבטיחים, חומוסים, פשטידות, עוגות, חמוצים ושלל מעדנים אחרים נזרקים לפח כלאחר יד, לא גורם לי אושר אז אני מדירה רגליי מהתענוג המפוחם הזה כבר שנים.

בזירת ספרי המתח, המצב דומה. אם בשנות נעוריי יכולתי ליהנות עד אין קץ מספרי מתח פשוטים ולא מתוחכמים, ולוּ רק שיהיה בהם סיפור הגיוני אחד ומוח אנליטי אחד שמפצח את התעלומה, היום אני ניגשת בחשדנות לכל ספר מתח ומספרם ברשימה הולך ומצטמצם כי אין לי כוחות לפלס את דרכי בתוך סבך תרגילי פירוטכניקה ואקסטרים, נחלים של דם וחלקי מוח, פוליטיקה פנימית של הנהלת המשטרה המקומית, בדיחות קרש ורשימות אינסופיות של משקאות ותקליטים, שלא לדבר על בלשים טרוטי עיניים שמנסים לפתח שיטה חדשנית של עבודה יעילה על בסיס אדי אלכוהול ועבר כואב.

גם הפעם הנוסחה נראתה מוכרת: רצח כפול, אלים וגרפי, של נערה ומדריכה בפנימייה שיקומית ומפקח משטרה שנמצא תחת חקירת המחלקה לחקירות שוטרים וחורג חריגה מסוכנת מסמכויות המשקיף שלו כדי לגלות את האמת. אך להפתעתי הרבה, הסיפור התפתח בצורה מאוזנת, לא נשלף שום שפן מהכובע כדי לעשות שפכטל על סדקים בעלילה כי לא היו כאלה, לא היה בלש בעל כוחות נחום תקום על טבעיים, היחסים בין השוטרים לא לֻוּוּ בקללות, הערות סקסיסטיות וטפיחות על ישבנים, ולמרות העבר הטרגי שעליו נרמז לאורך כל העלילה, יונה לינה הבלש הוא לא רק פיקח – הוא גם פיכח, ומתמודד עם נסיבות חייו הקשות באיפוק בלתי רגיל ובצלילות גופנית ונפשית מעוררת הערצה.

מאחורי הפסבדונים לארס קפלר עומד זוג סופרים שהם גם בעל ואישה. השם הפרטי נבחר כמחווה לסטיג לרסון ושם המשפחה מוקדש ליוהאנס קפלר, מדען גרמני הנחשב לדמות מפתח בהתפתחות המדע בכלל ואסטרונומיה בפרט. בדומה לחוקי קפלר שלפיהם כוכבי הלכת חגים סביב השמש, שלושה מיליון אזרחים של ממלכת שוודיה הכירו בפופולריות העולה של הזוג, ואני יכולה להעיד שבמקרה הזה הם לא טועים כי הספר מצוין, ואפילו הכריכה האחורית לא שיקרה הפעם: "נקרא בנשימה אחת, וגם היא נעתקת בסוף הספר."

ואם ממש אהיה חייבת להשוות בין הבלש החדש לקולגה היותר ותיק ונערץ מתוצרת נורווגית, אז אני לגמרי וברוב קולות מוחלט בעד יונה לינה ואל תנסו להתווכח איתי.

בקצרה רומן עלילתי רווי מתח משובח כמנהג סופרי הצפון הקר, כנראה הקור מוציא מהסופרים הסקנדינביים את המיטב. למרות שזה השלישי בסדרה. מלא יצירתיות כראשון ויותר.

מותחן מדהים ויפה. לוקח קצת זמן להגיע לגובה אבל ברגע שהוא שם זה באמת עף. הוא רגיש ועמוק ונוגע בעצב עם סיפור העוסק בעיקר בהתעללות בילדים. אפילו הרוצח שהורג בנות תמימות נגוע בזכך שכן היה ילד מאומץ ללא היסטוריה ברורה.
כל הדמויות הראשיות פגועות ופצועות נפשית. ג'ונה לינה החוקר, נושא בנטל הכבד ביותר. יש כמה פגמים בכתיבה. לא אהבתי את הנושא המיני קצת מאולץ אבל יש לו את התפקיד שלו במהלך הכתיבה. הכתיבה של הזוג השבדי הנושא את השם לארס קפלר היא כתיבה נהדרת. אגב, מאחר ופגשתי אותם, שאלתי כמובן למקור השם והוא מחווה לסטיג לארסן, הסופר השבדי שנפטר בטרם ספריו ראו אור. כרגע אני בקריאת החדש שלהם "לזרוס". פחות טוב אבל זה בסקירה אחרת.

וואו וואו וואו. ספר מעולה שאי אפשר להניח מהיד, בלעתי אותו תוך 24 שעות. מזמן לא קראתי ספר שכל כך ריתק אותי,וגרם לי לשכוח מהכל.
על העלילה,בקצרה: רצח כפול מתרחש בפנימיה שיקומית לנערות, הנרצחות הן אחת החניכות והאחות הצמודה שלהן. החשודה ברצח היא ויקי בנט, אחת החניכות בפנימיה שנעלמה מהזירה בליל הרציחות. מפקח המשטרה יונה לינה לא מאמין שהיא אשמה ויוצא לחפש את הרוצח בחקירה מסועפת ומסובכת. תוך כדי גם מקבלים קצת מידע על העבר האישי של יונה לינה. הסיפור הזה היה עצוב מאד וגרם לי לבכות.

הספר פשוט מדהים.כל כך קולח, הפרקים קצרים מאד, שני עמודים בדרך כלל. זה תורם לקריאה המהירה. הכתיבה מעולה, גם התרגום. קצת קשה עם השמות השוודיים אבל האמת שמעניין לקרוא אותם ולנסות לבטא אותם בקול(:
אהבתי מאד את הספר, כי הוא היה לא רק מותח בטירוף והיה קשה לנחש מי הרוצח. אהבתי אותו גם כי הייתה בו אימה, אווירה אפלה ועגומה. זה מאד הזכיר לי סרטי אימה. בדיוק ספר כזה רציתי לקרוא ואני שמחה שמצאתי אותו.
אז חוץ ממפקח משטרה מבריק ומתבודד, יש לנו כאן כמה נערות חולות שעברו חיים קשים, מדיום הרואה חזיונות מוזרים, פרשיה אפלה ומזוויעה בתכנון ובהיקף שלה.
אני חייבת להזהיר, יש כאן לא מעט תיאורים קשים של רצח ומעשי אלימות אחרים. היו קטעים מזעזעים למדי.אבל למרות הכל, הם נקראים מהר ובנשימה עצורה.

ואולי מישהו יוכל לענות לי:
-הסיפור האישי של יונה לינה מוזכר גם בספרים האחרים של לארס קפלר? או רק כאן?
-ראיתי את הסרט 'המהפנט', שמבוסס על הספר של הסופרים האלה. אחלה סרט, ובכל זאת שווה לי לקרוא את הספר אפילו שאני יודעת מי הרוצח?
-המלצות לספרים נוספים בסגנון הזה יתקבלו בברכה. תודה.

נראה לי הביקורת יצאה קצת מבולבלת.בכל זאת הספר ארוך מאד והוא עורר בי לא מעט תחושות.
בשורה תחתונה: תקראו, אל תוותרו. ספר מצויין, זורם ומפתיע. מומלץ!

קראתי את הספר ביומיים. 500 עמודים, 36 שעות. באוטובוס, בהליכה, בבית מלא בילדים שקוראים "אבא"...לא יכולתי להניח אותו מהיד. קראתי בנשימה עצורה ומתוחה. מפקח המשטרה יונה לינה הוא ה"הארי הולה" (המפקח מסדרת ספריו של יו נסבו) החדש שלי. העלילה מפותלת וממשיכה להתפתל תוך כדי הסיפור, אך הכל מתבהר ומתחבר בסופו של דבר. לא נותרתי עם שום קצה חוט לא פתור. מומלץ מאוד לחובבי הז'אנר. אין לי ספק שעוד השנה אקרא את "חוזה פגניני" שטרם הספיקותי עדיין.

האמת שאחרי "המהפנט" שקצת התיש אותי לא ציפיתי להישאב כך לתוך הספר. אבל לשמחתי העלילה מותחת ומשכנעת, אם כי נשארו מעט שאלות שלא מקבלות מענה מלא בעיקר לגבי דמותה של החשודה המיידית בעלילה - הנערה ויקי בנט- שבסופו של דבר לא ברור מה היא, דמות של שורדת עם מאפיינים של ילדה ננטשת שמחפשת אהבה או נערה תוקפנית ואלימה בעלת נטיות רצחניות. גם דמותה של מי שהטיבה עם הנערה, אותה אשה עשירה, אלין, שמסתבר שהיא גם יהודיה(כמובן), שלעתים היא דמות פלקטית - שיצאה מתוך ירחון אופנה מפורסם ולעתים היא דמות בעלת פנים רבות שבתוכה אהבות ושנאות ואכזבות - לרגע היא מצטיירת כאשה החלטית שמוכנה לצאת למסע להצלת חייה של הנערה וברגע אחר היא סתמית כמו ידוענית מן השורה השלישית. אבל הגיבור האמיתי של הסיפור המפקח יונה לינה, שלאט לאט רק כמשקיף מהצד ואני איתו, מקלף שכבה אחר שכבה מן הסיפור העצוב של חברה שלכאורה מגשימה החלום של מדינת רווחה מוצלחת, וחושף לפני הקוראת עוולות של הפרטה, של מעמדות נישאים ותחתונים, של התעללות ופגיעה בחסרי ישע, ובעיקר באלימות שמבעבעת ועולה ופוגעת בכולם. הסיפור הבלשי הוא תלבושת נאה כדי לספר את החלק העצוב של החלום השבדי - אך הוא עדיין מרתק כל כך שמוכרחים להקדיש לו שעתיים ולשמוח על הסוף שיש בו קמצוץ של תקווה.

ספר מתח/אימה מעולה.

ספוילר..


לא קראתי עדיין את הספר הראשון שלו "המהפנט", אך בוודאות אני אגיד שהספר הזה שבה אותי לגמרי.
בתור מישהי שגם עברה בסוף גיל ההתבגרות בעיות עם הפרעות אכילה וכו', ואפילו היה לי קצת קשה להיזכר בזה תוך כדי הקריאה ואפילו כשהצלחתי לזהות את סוגי הכדורים שכתובים בספר, זה היה סוג של סגירת מעגל בשבילי איפשהו.

הסוף הפתיע אותי וגם קצת השאיר לי התחלה חדשה ותקווה לספר המשך עם עלילה אחרת.

אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל,
אבל אני יכולה להגיד בביטחון שזהו הספר מתח הכי טוב שקראתי עד היום!
כבר יצא לי לקרוא את המהפנט של לארס קפלר וכשראיתי את משחק זיכרון בספריה ישר לקחתי אותו ולא התאכזבתי!
הספר החזיק אותי מהשורשים של השערות הוא טלטל אותי ואני לא יכולתי לנשום ואוו וואו וואו באמת.
אני אוהבת ספרי מתח שעושים לי כאבי בטן מרוב מתח וזה הספר!
הספר מההתחלה היה מענייו ועד שלא סיימתי אותו הוא לא ירד לי מהיידים.
כל מי שאוהב מתח חייב לקרוא אותו!